אבלים וכואבים ליוו המונים אתמול (שלישי) למנוחת עולמים את האדם היקר שבאנשים, אוריאל פרץ הי"ד, מביתר עילית, לוחם בגדוד נצח יהודה חטיבת כפיר, שנפל השבוע בקרב בצפון רצועת עזה, והוא בן 23 בנופלו.
מסע ההלוויה התקיים ב'הר הרצל' בירושלים, בהשתתפות המונים מבני המשפחה, רבנים, וכן חבריו וידידיו לגדוד, ומהיכלי הישיבות בהם שקד על התורה.
האב השכול, הרב חנניה פרץ, ספד לבנו: "אנחנו מאמינים בני מאמינים ומקבלים את גזירת שמיים באהבה. האסון הכבד נפל עלינו כרעם ביום בהיר, ואנו מאמינים כי מה שנגזר על האדם משמיים, יבוא עליו. לא מבינים בחשבונות שמיים, ומקבלים את הדין באהבה.
"בני היה ירא שמיים, עם ענווה מופלגה לכל אדם. חבריו סיפרו לי כי מעולם לא פגע באיש, תמיד היה מקבל את כולם בחיוך רחב ובסבר פנים יפות. מעולם לא כעס, והיה אהוב על הבריות".
ל'כיכר השבת' נודע, כי אוריאל הי"ד, שקד שנים רבות על תלמודו בהיכלי הישיבות, ובגיל מאוחר יותר הוא פנה לשירות צבאי בנצח יהודה.
ידידו וחברו לחדר בשנים האחרונות, בנצי יוסוביץ, מבקש לספוד את ידידו בפוסט מרגש במיוחד שכתב לדמותו היוקדת של ידידו וחבירו היקר שבאנשים: "הוא היה בחור מיוחד ואהוב על כולם, זה פשוט הלם בלתי נתפס, איך הוא הלך, תמיד נזכור אותו לטובה.
"זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהר הרצל. לא דמיינתי שהפעם הראשונה שלי תהיה בנסיבות הללו, הלוויה של חבר, ובטח שלא חבר קרוב כמו אוריאל פרץ הי"ד.
"כשהגעתי, נדהמתי אל מול המראה שנפרש לפניי. אלפים שנאספו לחלוק כבוד אחרון – קהל מגוון מאוד. בחורי ישיבה דומעים לצד חיילים, משפחות מסורתיות וחילוניות לצד חרדיות. האמת שגם ראיתי בפינה עומד לו ומוחה דמעה סוררת את אחד מאנשי הצוות בישיבה המשתייך לפלג הירושלמי. כולם פתאום משפחה אחת, משפחת השכול. ובכלל זה היה מחזה מפעים – אנשים שבדרך כלל לא נפגשים יחד, עומדים שכם אל שכם כדי ללוות למנוחה אחרונה את מי שהשאיר אחריו חלל גדול כל כך".
יוסוביץ ממשיך: "ההלוויה הכואבת התחילה. כל מילה שנאמרה עליו נכנסה ישר ללב. הראשון לציון הגאון הרב שלמה משה עמאר והרב הראשי לישראל הגאון הרב דוד יוסף דיברו דברי חיזוק היות ואין מספידים בחנוכה, ראש עיריית ביתר מאיר רובינשטיין שזעק מדם ליבו על מעלת האחדות ואחיו וגיסו שדיברו על ענווה יוצאת דופן, על מסירות שקטה, על החיוך שהיה סמל ההיכר שלו.
"זעקה של אמא שקוברת את בנה 'אוריאלי, למה הלכת? תהיה מליץ יושר עלינו ועל עם ישראל ושכל החטופים יחזרו', ואביו שיבלחט"א שהצדיק עליו את הדין בדמעות, עין לא נותרה יבשה.
"כשעמדתי שם, מוקף בכל כך הרבה אנשים, חשבתי על החבר שאיבדתי. בשנה האחרונה שלפני הגיוס שלו זכיתי להיות קרוב אליו – לא רק לראות את אוריאל מבחוץ, אלא ממש להכיר אותו מבפנים. הוא היה החבר הכי נוח שיכולתי לבקש. חלקנו חדר בדירה של הישיבה, מטבע הדברים חילוקי דעות אמורים היו להיווצר, אבל עם אוריאל היה כל כך פשוט וטבעי להסתדר. מעולם לא הייתה בינינו ולו תקלה אחת. הוא הקרין רוגע והשרה שלווה על כל הסביבה שלו".
"אבל אוריאל לא היה רק שקט ונעים הליכות", מוסיף יוסוביץ, "הוא היה תמיד בעשייה. העשייה שלו, כמו חייו, הייתה שקטה ומלאת משמעות. הוא היה מסוג האנשים שלא צריכים לדבר כדי להשפיע – הנוכחות שלו עשתה זאת בעצמה. הוא יזיז הרים, יעשה מהלכים, אבל אף אחד לא צריך לדעת, בשקט. ופשטות.
"אני זוכר אותו יושב בשיעורי הערב ובשיעור הליל שישי המיוחד שיש לנו בישיבת 'זיו ישראל', זה לא היה עוד שיעור בשביל אוריאל, זה היה חלק מהותי מהחיים שלו, מהדרך שבה הוא ראה את התורה, מהדרך שבה הוא ראה את העולם.
"לקראת פסח שנה שעברה הוא החליט שהוא רוצה לקחת חלק. לכתוב עוד פרק בסיפור של עם ישראל. הוא רוצה להתגייס לצה"ל. הוא לא זרק את העבר, להפך, הוא לקח איתו את כל הכלים שהוא ספג בעולם הישיבות עם המידות המופלאות שלו ורתם אותם לעשייה, 'אני רוצה להיות הכי קרבי שיש' אמר לי אז. בחור בן 23 שמתגייס לקרבי יחד עם נערים בני 18 זה לא משהו שרואים כל יום אבל זה לא הפריע לו הוא חזר קורן מעשייה".
יוסוביץ מספר כי "אתמול בבוקר הוא שלח הודעה 'אנחנו נכנסים לתמרון', לקראת ערב התבשרנו שהוא נהרג בצפון הרצועה מפגיעת RPG כאשר הוא ספג את רוב הפגיעה ובגופו הגן על חבריו ליחידה..כשם שחי את חייו, כך גם עזב אותם. במסירות נפש.
"הסתכלתי סביבי וניסיתי להבין איך אדם אחד הצליח לחבר בין כל כך הרבה עולמות. ראיתי את התשובה אל מול עיניי בבהירות: זה היה אוריאל. הוא חיבר אנשים בלי לנסות, נגע בלבבות פשוט על ידי זה שהוא היה הוא. ההלוויה נגמרה, אבל התחושה הזו של החיבור והשייכות ממשיכה ללכת איתי.
"אני רוצה לשלוח תנחומים בשמי ובשם הישיבה והחברים למשפחה היקרה, ושלא תדעו עוד צער. 'ומחה ה' דמעה מעל כל פנים'. אוריאל אני לא מאמין שאני מוסיף הי"ד לשם שלך, עכשיו אתה קדוש. מסרת נפשך על עם ישראל".
"אוריאל, החדר ריק עכשיו, אבל הלב עוד יותר. אני כבר מתגעגע אליך, אל הנוכחות השקטה והחמה שלך. אפילו אל השאלה הכי קטנה כמו 'להדליק לך את הבוילר'? רגעים קטנים של אכפתיות. אני מתפלל שכל מי שהכיר אותך וגם מי שלא, יזכה ללמוד ממידותיך, ואנו בני הישיבה ננסה מעט לקחת איתנו ממה שהשארת.
"אוריאל, נוח בשלום על משכבך ותהיה מליץ יושר עלינו מלמעלה, יהי זכרך ברוך, חבר".