תופעת הנשירה הנה נרחבת, אפשר לומר שהולכת וגדלה ומתעצמת, עד כדי מאיימת על מגזר שלם. הנתונים אינם מחמיאים, התופעות שנוצרות בעקבות הנשירה רבות והנושרים הם תמיד רחוקים, "של אחרים", כאלו ש"שמעתי עליהם" אבל חלילה אין לי קשר עמם. אך מה קורה כשזה מגיע אלי הביתה, נכנס ומתיישב על הספה בסלון, ליד שולחן האוכל? מה קורה כשהילד שלי, הוא "הנוער הנושר"? פתאום תופעה שברומו של עולם מקבלת פנים - והן יפות ורגישות, כי הן שלי. של בני אשר מאבד קצת את דרכו... ומה תפקידי כהורה?
המציאות, בה אנו מגלים שבננו לא ממשיך בדרך שבה היינו רוצים לראות אותו, שאינו "בן תורה" יותר, אינו ממשיך את דרכנו ולא ילך ללמוד במסלול ישיבתי, היא מציאות קשה. שוברת לעתים.
הבן שלנו, שעד לפני רגע היה הילד הקטן והחמוד, מחשב מסלול מחדש, מקבל החלטות על חייו, והן לא בדיוק בכיוון שאנחנו התווינו עבורו. הנער שלנו, שהשקענו בו ממרצנו וכספנו, לא ממשיך את הזרם המשפחתי התורני כפי שציפינו - וזה כואב.
מצד אחד, תחושת אכזבה אדירה - ממנו, מעצמנו, מהחינוך שאולי הרחיק אותו. מהצד השני, כעס עצום - על העולם כולו. כעת, כשאנחנו עמוק בתוך הכעס והאכזבה, אנחנו יכולים להפנות עורף. להחליט שלא כך הדברים מתנהלים אצלנו ושלא נקבל בבית ספרנו ילד שאינו ממשיך במסלול ישיבתי. זה לגיטימי לכעוס, להתאכזב ואפילו לרצות לעזוב ולהפסיק לדאוג. הרי איך "אחרי כל השנים והטיפול הוא מעז להתנהג כך"? הורים רבים בוחרים בדרך הזו ואינם מקבלים את בחירת ילדם. היא אינה "הדרך הקלה", אך היא בהחלט הדרך הפחות נכונה - אם יש לנו רצון לחזק את הילד ולתת תקווה. תקווה לחזרה לדרך ולחיים בתוך העולם החרדי.
ישנה גם דרך אחרת, והיא לנסות להבין מה עובר על הילד. לדבר עמו, לשאול. לתת חיבוק גדול ולהבין שלעתים בפעולה אחת, פשוטה, בלי הרבה מילים- ניתן לעזור לילד ולהועיל מאוד לתהליך, שהנער בתוכו כעת. חשוב להעביר לנער את התחושה שאנחנו כאן בשבילו, שלא משנה מה קורה הוא הבן שלנו ואנו נעזור לו. חוסר המידור וההרחקה, תחזק את התחושה אצל הנער שיש מי שמבין אותו ושהוא יכול לחלוק עמנו את מה שעובר עליו ועל ידי כך, העתיד, להתקרב שוב.
ישנה חשיבות נוספת בקבלת המצב ולא התכחשות והרחקה והיא התנהגות בוגרת כהורה. חשוב לשקף לילד, כיצד מבוגר אחראי נוהג וכיצד, גם כאשר המשבר קשה ומאתגר, הוא אינו פורש או שובר את הכלים, אלא מתמודד. הציפייה של הילד, ובכלל, היא שמבוגר ידע לקבל אותו לקבל ואף ללוות אותו, עם כל הקשיים שיש בכך.
אם נבחר בדרך הקשה, אך הנכונה, הנער ירגיש שהוא נמצא בתוך חממה אוהבת, בתוך מקום שיודע להכיל אותו גם כשהוא משתנה, שואל על העולם ומנסה להבין את מקומו בו. כך סיכוייו לחזור לדרך גדולים הרבה יותר, כי למעשה גם כשהוא ויתר עלינו ועל דרכנו, אנחנו לא ויתרנו עליו.
- הכותב הוא מנהל בית הספר נעלה - תיכון טכנולוגי בביתר עלית
הצגת כל התגובות