עם ישראל נמצא עמוק בתוך חודש אלול, ובמשכימי קום בעדות ישראל כבר מקדימים וקמים כמה שבועות לאמירת הסליחות, כידוע בשנים קדמוניות נהגו שמשי העיר לעבור עם עששית ופטיש לעורר את הבריות לקום בעלות השחר, לבקש על עצמם ועמם מחילה וסליחה לקראת בו יום ה' הגדול והנורא.
ג' דפיקות כנגד מי?
מספרים שפעם אחת בא השמש של העיר 'אפטא', עיר מגוריו של הרה"ק לאמירת מאפטא, לעוררו ולהקיצו הסליחות, והמנהג היה, שהשמש היה דופק שלוש פעמים עד שידע שבוודאי כולם ניעורים, וכן עשה השמש, וקם הרה"ק, ונתרגש מאוד מדפיקותיו של השמש.
אח"כ שאל אותו הרה"ק: "מה זה שכבר בדפיקה ראשונה הקיצותי תיכף, ופעלת בלבי התעוררות גדולה, והלבשתי את עצמי תיכף ומיד, והלכתי בזריזות לה'קלויז', איזה כוונות התכוונת בדפיקות שלך?"
השיב השמש: "כוונות איני יודע כלל, שכן הדיוט אני, וכן אבי ואבי־אבי היו אנשים פשוטים, ולא כיוונו שום דבר, רק מקובל אני מאבותי, לומר בשלושת הדפיקות את שלושת שמות האבות אברהם יצחק ויעקב, ויותר מזה איני יודע".
אז אמר הרה"ק: על ידי זה נתיישבה לי קושיא שהיה לו בפסוקי הקמת המשכן (שמות לו, ה) "ויאמרו אל משה מרבים העם להביא וגו', ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא העם מהביא".
דהנה יש להקשות, איך שייכת התשובה אל השאלה, כי הלוא אמרו למשה "מרבים העם להביא", והוא ציוה להכריז ש"לא יעשו עוד מלאכה", היה לו להכריז ש"לא יביאו עוד".
ותירץ זאת עפ"י מעשה זו, דאם אמירת ג' תיבות האבות לבד שאמר השמש פעלו בלבי התעוררות גדולה, מכיון שהוא עשאה בתמימות גדולה, מכל שכן שהיה כן בעת בניית המשכן, שע"י עשיית בצלאל את המשכן, נכנסה התעוררות גדולה בלב כל ישראל.
ומזה אנו רואים גודל השפעת ההתעוררות בלבות ישראל, שכל זמן שהיו שומעין את עשיית מלאכת המשכן, היה לבם בוער כאש לאהבת השי"ת, אשר מכח התעוררות הלזו היה פתוח לבם כאולם לנדבת המשכן עוד ועוד ללא גבול.
והבין ענין זה מקול דפיקותיו של השמש, שבא לעורר לאמירת הסליחות, אשר הגם שהיה איש פשוט מאוד, אבל עשה זאת בגודל תמימות לבו שהיה בוער לאהבת השי"ת ולתשובה שלימה, עי"ז בכח תמימותו ושלימות לבו היה מכניס בדפיקותיו התעוררות בכל העיר.
יש סוסים שלא מתעוררים
מעשה שאדם ששנה ופירש שעמד באשמורת ליל סליחות בפתח עיתו והציץ לרשות הרבים בני אדם איש ואשה זקן ונער רצים והולכים כרגש לסליחות כדרך בני ווילנה בהם בימים - ואד"ם הכהן עומד עמידה, שיש בה קורת רוח ומחייך.
- הלו רבי יוד, - שואל אותו ההוא - כלום אין מר הולך לסליחות?
- בוא ושמע. - מחזיר לו אותו משכיל שלושה סוסים חם, סוס, שאינו זקוק לצליפה ולדפיקה, אלא תיכף לנטילת המושכות בידי הסייס הוא עוקר רגליו ורץ - זהו סוס יפה, סוס שבסוסים.
- סוס שאינו עוקר רגליו אלא אם כן הסייס מצליף ודופקו - זהו סוס רע,
- סוס, שאינו מקבל מרות, הסייס מצליף וחוזר ומצליף, דופקו ודוחקו והוא איננו זז ממקומו זהו אינו בכלל סוס כל עיקר.
- ודומיהם – סיים אותו משכיל, בסליחות.
מי שאינו זקוק להשמש הדופק על תריסי החלונות ומעורר ישנים ועד שלא בא זה הוא קם מאליו ורץ לסליחות - זהו סוס יפה, סוס שבסוסים. מי שאינו קם אלא אם־ כן השמש דופק בתריס חלונו, מעירו ומעוררו - זהו סוס רע.
אך מי שאינו נענה להשמש ולדפיקותיו, השמש דופק, מעיר ומעורר והוא אינו זז ממקומו אינו בכלל סוס כל עיקר.