"זה היה הכבוד הגדול ביותר של חיי לשמש כנשיא שלכם, למרות שהתכוונתי להבחר מחדש, אני מאמין שהאינטרס הטוב של המפלגה שלי ושל המדינה שאפרוש ואתמקד רק במילוי חובתיי כנשיא עד לסיום כהונתי".
במילים אלו פרש ג'ו ביידן מן המירוץ לבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב, בהחלט דרמה של ממש בקנה מידה עולמי. החוקה האמריקנית אומנם מכתיבה את הריצה לנשיאות בגיל מינימום (35) אך לא מגבילה את המועמדים בגיל מקסימום.
בארצות אחרות כמו מלזיה (70) הודו (75) או יפן (65) מגבילים את גיל הפרישה מהמועמד לנשיאות כדי לעודד קידום כישרונות צעירים ולהבטיח זרימה מתמשכת וריענון בשירות הציבורי, ובעיקר למנוע פארסה מפוארת בדומה לזו שבארה"ב.
איני יכול עוד
נושא הפרישה מעסיק רבות את העולם המערבי ופעמים אף מתעדכן בהתאם למדד תוחלת החיים שעולה יותר ויותר במשך השנים. כיום מדינת ישראל מובילה במדינות OECD בגיל הפרישה (67 - לגבר) ועוד הזורע נטויה. גיל הפרישה הייתה מטרה נכספת בעיני ארגוני הפועלים זה עשרות בשנים. מצד אחד העובד או העובדת כבר בגיל ההזדקנות והעייפות ומאידך עדיין העובד שנרתם לעבודתו במשך שנים חייו ומלאכתו חד הם ולפתע ביום בהיר הוא נזרק ומפוטר מעבודתו. ומסתובב בחוסר מעש. ומשם לתור לדואר ולתור בקופת חולים והסוף העגום כבר מוכר לכולנו.
מכאן שגיל הפרישה כמו גובה הפרשות לפנסיה נושא דינמי שרבים נדרשים לו
אך מתי צריך לפרוש על פי הלכה?
מה קובע הגיל או הקול?
את הפרישה מעבודה בפעם הראשונה אנו מוצאים כבר בתורה, והיא חיוב פרישת הלווים מעבודתם הוא בגיל 50.
זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם וגו' וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד.
ובגמרא (חולין כד) לוים במומים כשרים, בשנים פסולים.
אך כאמור הגמרא מסייגת דין תורה זה ואומרת שמצווה זו של פרישה בגיל 50 אינה אלא לדור המדבר כי בעבודת הלויים בשילה או בבית עולמים הרי שאין הלווים נפסלים אלא בקול.
וכדברי הרמב"ם - זה אינו אלא הזמן שהיו נושאים המקדש ממשום למקום ואינה מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומים אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב זקנה יפסל לעבדותו במקדש. ואכן אין הרמב"ם מה מצוות פרשית הלוום בגיל 50 במניין במצוות. כי אינה נוהגת לדורות.
עובד בלתת עצות
על מהות ההבדל בין הלווים בדור המדבר לצאצאיהם בבית עולמים כבר ביאר ברמב"ן שכל זמן שהארון הברית נישא בכף ע"י הלווים יש חשש שמא לוי זקן שיבוא לשיר או לקיים עבודת קלות (טעינת עגלות) בסופו של דבר ישא גם את הארון. אך בבית עולמים שאין נשיאת הארון בכתף סר החשש ממילא אין הלוי נפסל אלא בקול.
לא מקבל תמיכה
מכאן אנו למדים שבסד שיקולי הפרישה אין התייחסות לתשלום או תמיכה כמו הפנסיה של ימנו ושמא בדור המדבר ממילא התפרנסו כולם מן המן ומעשרות תבואה ללווים לא ניתנו כי הם ממצוות התלויות בארץ.
"אבל מחמשים שנה ומעלה, חוזר הוא לנעילת שער“. וכיוצא בזה פירש הרע”ב את דברי המשנה במסכת אבות “בן חמשים לעצה”, על הלוויים, שלאחר גיל זה “ישוב מצבא העבודה, ושרת את אחיו" (במדבר שם) ומהו השירות, שיתן להם עצה“.
נפרוש ולא נתגייס
גיל פרישה נוסף מוזכר בתורה הוא הפרישה משירות הצבאי. בגיל חובת הגיוס בתורה מוזכר רק הגיל התחלתי של הגיוס 'מבן עשרים שנה ומעלה'. אך לא מוזכר בתורה מהו הגיל של תום תקופת השירות הצבאי.
ברם ניתן לעשות את חשבון גיל הפרישה מדין אחר. הרי נאמר בציווי למנות את הזכרים בעם ישראל 'כל יוצא צבא בישראל' והרי הגמרא בבא בתרא אומרת שגזרת מתי המדבר שלא נכנסו לא"י הייתה מגיל עשרים ועד שישים (נלמד מדין ערכין). ועוד נאמר ווַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם. הרי שתקופת גיל הגיוס היא מבן 20 ועד 60
וכן כתב ברמב"ן (מדבר כו סד) כי הם עיקר ימי האיש כענין האמור בערכין ואז הוא יוצא צבא בישראל ולא מששים ומעלה.
גיל הפרישה מן הצבא לא מוזכר בספרי ההלכות וטעם הדבר מובא בעמק דבר לנצי"ב שכתב כי מספר יוצא הצבא בישראל היה שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים. והדרישה להגבלות גיל הוא בגלל ערך סגולי כדי שתשרה שם השיכנה והייתה לצורך שעה אך בדרות הבאים יעד גיל הגיוס נעשה ע"י המוסמכים לכך. וכאמור גם כאן אין מדובר בפרשיה מרצון ולא פרישה בכפייה.
זקן בסנהדרין
במסכת סנהדרין (לו ב) למדנו 'אין מושבים בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים' רבי יהודה אומר אף אכזרי. רבותינו הראשונים ובראשם רש"י ביארו שאדם זקן ומקשיש כבר 'שכח צער גידול בנים ואינו רחמני' הרי לנו שפרישה זו נובעת מטבע הזקנה.
ולהלכה בספר הרמב"ם (הלכות סנהדרין (פ"ב ה"ג) 'אין מעמדים בכל סנהדרין זקן מופלג בשנים. הרי שהרבם הוסיף מופלג בשנים בעוד הגמרא כתבה רק 'זקן' ובספרי האחרונים כתבו שכוונת הרמב"ם לגיל שמונים.
המעניין שהגמרא בסנהדרין גם כתבה (יז א) שצריך להושיב בסנהדרין בעלי זקנה. וכן הוא ברמב"ם "צריך להשתדל שיהו בית דין בעלי שיבה. וגם כאן כתבו האחרונים שגיל שיבה הוא שביעים כמאמר המשנה בן שבעים לשיבה.
אתה מפוטר
בלי קשר לגיל הפרישה הקבוע בחוק, גם באחרונים יש התייחסות מתי מותר לפטר עובד. החזון איש סבור (ב"ק סי' כג) שניתן לפטר את העובד לאחר תום יחידת הזמן המשמשת כבסיס לתשלום. כלומר, שכיר חודש ניתן לפטר רק בתום כל חודש אבל לא באמצעו, שכיר שבוע בסוף כל שבוע, אבל לא באמצעו וכו' דמסתמא אין דעת בעל הבית לכך שיהיה קשור לפועל זה כל הימים.
ברם רבי משה פיינשטיין (אגו"מ חו"מ ח"א ע"ה) חולק ואמור שמן הסתם שוכרים פועל לעולם, כל זמן שהעבודה מצויה ואין עילה רצינית לפסול עובד מלהמשיך בתפקידו.
ונמנו וגמרו שאם יש מנהג המקום המלמד ע ל תנאי הזמן ומיצוי ההשתכרות של הפעול ברור שאומדים שדעתו של בעל הבית היא בהתאם למנהג מקומו. כדברי הרשב"א (שו"ת ח"ה רפ"ג) המפורסמים:
עכשיו נהגו כל הקהילות למנות אנשים על כל צרכי הציבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם בין שנוטליו עליה שכר בין שאין נוטלין עליה שכר ואפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן אחר שנהגו כך והמנהג כהלכה.
* הנכתב מבוסס על מאמרו של הרב מנחם סליי ז"ל אסיא (לו)