תיאוריית "החלונות השבורים" התפרסמה כאשר ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני יישם אותה במסגרת מלחמתו בפשיעה בעיר וזכתה לתהודה רבה בזכות מדיניות "אפס סבלנות" שנאכפה בהוראתו בידי רשויות החוק ועל פי ההילה שזכה לה ג'וליאני תרמה רבות לשיפור האקלים הסביבתי בעיר.
למעשה יסודה של תיאוריית "החלונות השבורים" הינה כבר משנות השבעים, כאשר יושמה לראשונה בניו ג'רזי והוצגה בידי ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג שטענו במאמרם כי הדרך למניעת פשיעה ואלימות עוברת דרך יישום מצב של סדר משמעתי קשוח שנועד לייצר רקע סביבתי שימנע גם פשיעה.
התיאוריה זכתה לשמה על שום שהסוציולוגים ואנשי משטרה נטו להסכים עם העובדה כי: אם בבניין קיים חלון שבור שנותר ללא תיקון, עד מהרה כל יתר החלונות גם יהיו שבורים.
הדבר נכון הן לגבי שכונות מסודרות והן לגבי שכונות מוזנחות. שבירת חלונות אינה מתרחשת משום שאזורים מסוימים מאוכלסים במנפצי חלונות, בעוד אחרים מאוכלסים על ידי חובבי חלונות. 'חלון שבור' מנציח עדות לכך שלאיש לא אכפת, ולכן אין בעיה לנפץ גם חלונות נוספים.
בשפה פשוטה עבורנו משמעות הדבר היא לא 'לחכות לפשיעה' שתגיע לה בקצה הרצף, אלא למנוע סימפטומים קטנים ולעקר קרקע שמצמיחה ומאפשרת פשיעה כזו.
אסור להביא סלטים לישיבה!
נער אחד שלומד בישיבה תיכונית שמפורסמת בזכות מדיניות ה"משטר הקשוח" שמתנהל בה, שיתף אותי בכך שקשה לו עם העובדה שלא נותנים לו להביא אוכל וסלטים מהבית לסעודת שבת בישיבה.
הדבר היה נשמע לי מאוד מוזר ועודדתי אותו לפנות לכתובת המתאימה על מנת לנסות לברר ולהבין את ההיגיון שעומד מאחורי הדבר.
כאשר הוא פנה לאחראי המשמעת במקום הוא הסביר לו את ההגיון שלהם, שמתבסס אולי את תיאוריית ה"חלונות השבורים" המפורסמת, וכך הסביר:
"אנחנו לא רוצים שהבחורים ילכו לבית בשבתות במקום להישאר בישיבה. אם נגיד להם לא ללכת סביר להניח שהם יבדקו את הגבולות וחלקם אף יעברו אותם, לכן מראש הצבנו את הגבול במקום אחר.
אנו מקשיחים את הכללים ברמה של אי הבאת סלטים מהבית לישיבה או מענישים על הזזת כסא חורק באמצע דרשה בישיבה, כדי שאף אחד לא יעלה בכלל על בדל דעתו את האופציה הרחוקה - שלא להיות שם בכלל".
נשמע לנו קיצוני ומוזר? יתכן בהחלט. לכך יקרא "משטר".
אך למעשה גם חז"ל בעצמם לא פעם הציבו לנו גדרים לעבירה. מצוות דרבנן רבות נועדו במטרה לא להגיע ולהתקרב בכלל לחטא מדאורייתא.
מבואר שכבר במעמד הר סיני הוצבו לפני עם ישראל שלוש גדרות.
מדוע הם היו זקוקים לשלוש גדרות?
יש שביארו שהם מסמלים שלושה סוגים של גדרים. יש גדר שנועדה כדי שיעברו אותה, רק יבינו שנחצה איזה קו שנועד למנוע את ההמשך, ישנו גדר נוספת של מיקוח ומשא ומתן- קרוב יותר לסכנה כבר, ויש גדר שהיא באמת קו אדום של ממש. סוג של "רמזור" חינוכי עבורנו שמורכז מצבעים של ירוק, צהוב ואדום.
מה בין שופט לשוטר
בעוד ההילה שנוצרה סביב ראש עיריית ניו יורק היתה כסיפור הצלחה, לא מעט יצאו גם נגד התיאוריה, כאשר טענתם העיקרית היא שפשוט תשומת הלב הוסטה מהפושעים העיקריים ובמקומם הופנו המשאבים לטפל בפשעים קטנים ונורמטיביים של התושב הרגיל והמסכן שהפך להיות קרבן כאשר הוא סומן כ'אויב העם' בגין עבירות קלות יחסית. לטענת המבקרים אין בכך ממש שהדבר סייע למניעת הפשיעה באופן אמיתי ויסודי רק למצג שווא ויחסי ציבור למשטרה שמטפלת כביכול, אך לא במי באמת שצריך לטפל בו ולא בצורה הנכונה שצריך לטפל כאמור.
פרשת השבוע מציבה לנו את התמונה הרחבה ואת האתגר המוטל עלינו בעבודת החיים כלפי עצמנו וכלפי תפיסת החינוך שלנו.
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".
ישנו הצורך באחיזת החבל משני קצותיו ובבדיקה מתמדת כדי לשמור על האיזון הנכון.
האדמו"ר מבעלזא (לקט אמרי קודש ח"ה עמ' מז) דרש על כך: "יש הבדל יסודי בין שופט לבין שוטר. בעוד שהשופט דן את האדם על פי חכמתו שרכש בלימודיו הרבים, הרי שהשוטר משליט את הסדר בזכות המקל שניתן לו לעבודתו. בעוד השופט מדבר וכותב בלבד, השוטר נדרש לבצע מעשים במקום שהדיבורים אינם מועילים".
שוטר ממונה על מערכת האכיפה, הזרוע המבצעת. הוא ה"מקל".
שופט מונחה באמצעות הכשרתו הרבה לזקק את הצורך שמתחת לפני השטח, להבין ובעת הצורך לחוקק ולהתאים את המענה המדויק שמתבקש.
לכל אחד מהם ישנם מעלות וחסרונות ואנו נדרשים למצוא את הסנכרון ההולם ביניהם.
שופט עוסק בעומק הדברים, אך לא פעם אין לו את הכח לעמוד ולבצע "במקום שדיבורים אינם מועילים" והוא נזקק לשימוש בכח הזרוע והאכיפה הנדרשים והמועילים במקרים שכאלו.
לעומת זאת שוטר לא עוסק במהות הדברים ועלול לפגוע בהתנהגותו הדורסנית במקום שמצריך יותר רגישות והבנה לצורך. פעולתו יכולה אולי להכחיד את התוצאה בשטח, אך לא לתת מענה אמיתי לצורך שממנו נבעה ההתנהגות הבלתי רצויה.
לשם עבודת האיזון הפנימי והחינוכי שלנו אנו נדרשים להשתמש בעצמנו בשני הכלים הללו גם יחד. לשים בשכל שערינו "שופטים ושוטרים"
לזהות את הצורך הפנימי ולגלות הבנה עמוקה יותר וגם להיות אסרטיבי ומבצע בשטח.
לאן נעלמו השוטרים?
בפרשה אמנם מוזכרים כאמור השופטים וגם השוטרים, אולם לעתיד לבוא כתוב: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה". נעלמו ה"שוטרים" ואינם. ומדוע?
כי לעתיד לבוא לא יצטרכו את תפקיד ה'שוטר'. הכל יהיה בהבנה ומתוך חיבור וידע וכדי להתנהג טוב האדם יצטרף במקסימום איזה 'יועץ' טוב כדי לכוון אותו מה לעשות, אבל לא 'שוטר' שיפקח עליו. לעתיד לבוא השוטרים יוחלפו ביועצים.
כיצד נוכל אנו להיות יותר "יועצים" ופחות "שוטרים"?
בהכשרה שעסקה בדרכי התמודדות עם ילדים בעלי הפרעות התנהגות הסביר המנחה כי עלינו לצייר בעיני רוחנו טבלה שמחולקת לשלושה טורים: "צורך", "התנהגות" ו"תוצאה".
לרוב אנו נוקטים בפעולה כלשהי כלפי מופע ההתנהגות של הילד, אך עלינו לזכור כי הפעולה/תוצאה/עונש שלנו יכולה אולי להכחיד את ההתנהגות עצמה, אך היא לא תכחיד בד"כ את הצורך הפנימי שלו.
אם הילד מגיע עם צורך שיראו אותו ומתנהג בצורה ש'מושכת אש', אז להעניש אותו ולהשתיק אותו יכבה אולי את ההתנהגות שלו מעל פני השטח, אך לא יפתור את הצורך והרעב שלו לתשומת לב.
לצורך כך הציע המנחה כפתרון את "מודל הטפטפת" שמקורו כפיתוח מתחום החקלאות.
תחילתו של העניין התרחש כאשר במרכזם של שטחים יבשים ושוממים התגלה איזור אחד שצומח במפתיע, והסיבה היתה מכיוון שהיה שם שיבר/צינור מים שמטפטף. הגילוי הזה הוביל את ליצור פיתוח חקלאי יעיל וחסכוני של טפטוף תמידי וקטן שמרווה את האדמה שלא לפי הצורך שלה, אלא- תמיד ומעט.
כך מצד אחד ישנו גם חסכון גדול במים ובאנרגיה ומאידך ישנה צמיחה ופריחה ומניעה לפני כן ולא רק לפעול בצורה של "כיבוי שרפות" להשקות כל פעם אחרי שמשהו מתחיל כבר לנבול.
'טפטפת חינוכית' לילד בכיתה מומלצת לטפטוף בשתי מנות: אחת בבוקר- קבועה ותמידית ולא תלוית התנהגות. לשם כך אין לחכות בכלל לדרישה ממנו אלא לתת את זה בטפטוף קבוע של כעשר דק' ביום של הצורך המזוהה שלו בצורה יזומה שלנו. ובפעם שניה לטפטף שוב בסוף יום הלימודים. הטפטוף הזה יכול להיות תלוי גם בשיתוף הפעולה שלו לאורך היום וכמחזק חיובי לתהליך.
אך לשם כך עלינו כמובן להיות "שופטים" ולזהות קודם לכן מהו הצורך של הילד.
ילד מאמין בך כדמות המורה והמחנך שלו באמת שאתה יכול לשרוד את ה"עולם השחור שלו" ולא לחסום אותו כמו כולם. אם הגבת לו בעונש ובתגובה חוסמת- שרפת אותו.
התגובה שלך צריכה להיות למשל: "אני כועס ואני גם אתן עונש, אבל תדע לך שלרגע אני לא מפסיק להאמין בך ומחר אנחנו ממשיכים כאילו לא קרה כלום..."
החוק השלישי ב"חוקי התנועה של ניוטון" מסביר על האינטראקציה הפיזיקאלית שפועלת בין שני גופים, כך קורה שכאשר גוף מפעיל כח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון.
כשאנחנו לוחצים על הילד- הילד ילחץ בחזרה, כי אני לוחץ אותו מהצד השני.
צריך לדעת גם לשחרר ולוותר לפעמים על הדרישה ולדחות אותה, לפעמים עלינו לקחת צעד אחורה כי הלחץ שלנו עצמו מייצר גם הוא לחץ אצל הילדים.
עלינו לייצר ערוצי תקשורת נוספים ומקבילים לתקרית הזו שבהם אפשר להמשיך את השיח הזורם ולעזור לו "לרדת מהעץ".
נדמיין ילד שטיפס על עץ. זה מסוכן לו ואנו מיד אומרים לו לרדת מהעץ. הוא בתגובה: "לא רוצה!".
באינסטינקט הראשוני שלנו- אנחנו כועסים, מגיבים לזה בצעקה או באיום להעניש. 'מעבירים הילוך'.
נעצור לרגע ונבין:
פעמים רבות ילד שאומר "לא רוצה לרדת" זה לא בגלל שהוא באמת לא רוצה אלא הוא לא יודע איך לרדת, והוא לא יגיד 'אני לא יודע לרדת'... אז הוא מתנגד ו'מדליק אותי' ואני בולע את הפיתיון...
לאיים עליו ולהעניש אותו זה להוריד אותו בכח.
האם לימדתי אותו בזה 'לרדת'? לא. כי מחר הוא שוב יטפס ולא ידע לרדת לבד מהעץ שוב.
איך כן אפשר ללמד אותו?
אפשר למשל לתת לו שתי ברירות לבחור ביניהם: 'אתה יכול לרדת ואז יהיה לך אפשרות כזו או אחרת'...
'אני הולך עכשיו ואני רוצה שתרד בזמן הזה ותלך ל...(חדר אחר).
לאפשר לו בחירה.
עלינו לבחור במקרה מסוים להיות בכובע ה"שופט" או ה"יועץ" ולא רק בכובע ה"שוטר", ומאידך לדעת גם מתי לא מספיק לזהות את הצורך אלא כן צריך להיות ה"שוטר" כדי שזה יצא גם לפועל.
לדעת בעצמנו בחודש זה לקבל קבלה נכונה, שממוקדת בצורך שבו חשוב לנו להתקדם ולהשתפר, וגם למצוא את הדרך היעילה עבורנו להגשים אותה במציאות ולא להשאיר אותה כמחשבה מתמוססת בלבד.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להערות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com