מה ה' אלוקיך שואל מעמך / טור מטלטל

(איפור: אורלי חרר)

בשבוע שעבר התקיימה אסיפת הורים ליורשת העצר. פתק ענק על המקרר, התרגשות מפעפעת וחפירה מקצועית לאורך היום: "אמא, ב-21:50 תורך, אל תעזי לפספס".

בשעה היעודה אני מחייגת את מספר הבזק. המורה עונה בקול טרוט, חסרת אנרגיה. חמש דק' של הצדעה לה על היכולת לפעול במצב הנוכחי ואז כמה משפטים לקוניים שלה על מצב ההשקעה של הדס ועל החצאיות שנהיו קצרות ושומו שמיים, על הנבלה שנעשתה בישראל.

השיחה התנהלה בערך כך:

היא: "הדס לא מאחרת, כל הכבוד" – "נכון", אני עונה, "כי לא למדתם, איך תאחר?"

היא: "החצאיות שלה התקצרו" – "נכון", אני עונה, "הילדה עברה לגור במקרר בשנה הזו. הגיוני, לא?"

היא "הדס ממש מתאמצת, כל הכבוד" – נכון, היא מתאמצת להבין נאומים של מורה בטלפון, בקו משובש, במונוטוניות שאמורה לעצבן אפילו פילים.

וזהו.

אני מנתקת. מתוסכלת, עצבנית ואז הדס מנסה להבין כמה פרגונים היא קבלה ומה המורה אמרה עליה. לכי תסבירי לה שהקורונה הזו היא אתגר לא קטן וכל מה שהיה נכון לחיים לפניה, כבר לא רלוונטי. הכל שונה: הלימודים, המורה, החיים, הפרגונים, הלמידה, הכל.

וזה בדיוק העניין.

הפולש הזר החיידקי הזה פגע בנו מתחת לחגורה, במקומות הכי כואבים והכי רגישים, במקומות הכי אנושיים וקטנים.

למשל, בין נותני השירות למקבלי השירות. אני מרגישה בזמן האחרון שאדם לאדם - זאב.

זה די ברור. כולם במצב נפיץ. לאלה אסור לעבוד נורמלי וכשהם כן עובדים, זה על פי הנחיות מחמירות והגבלות וסנקציות, ובצד השני, מקבלי השירות התרגלו לקבל הכל זמין, כמו שצריך, תמורה מלאה לכספם ובמצב הנתון הם לא יכולים לקבל את זה וזה קשה וממילא התסכול והעצבים.

כולם צודקים וזה לא הופך את זה לקל יותר.

אני שמה לב שהימים האלה מטריפים אותי, חוסר הוודאות, הכאוס, השינויים.

ואז באה מכה ועוד מכה והכל נכנס לפרופורציות - ויחד עם זאת, מעמיק את חוסר הוודאות.

ביום חמישי לוויה קורעת לב של בחורה בת 22, שלא מכבר התייתמה מאם. אין שום דבר הגיוני בסיפור הזה או כזה שמתיישב על הנפש האנושית. הלוויה מרטיטה, עם אבא שמצדיק את הדין ומבקש בו זמנית מהאבא הגדול מכולם שיהיה זה שיגיד קדיש על הבת שלו, קדיש כזה שלא יהיה אחד בעולם שלא ישמע אותו. את שומעת ורואה את הקולות ואת הבכי ומבינה שהכל פה כל כך שברירי וכל סיפורי הקורונה מתגמדים. אך יחד עם זאת, הבהלה אוחזת פי מאה כי איבדנו שליטה.

שישי שלם אני מקלפת בצל ודומעת, מכינה שבת ובוכה ומתפללת.

ואז באה שבת מרפא לנפש.

ובמוצ"ש שוב בשורת איוב על חברה מהשכונה, אישה צעירה ממש, אמא של חבר של בני, שנפטרה מהקורונה. כן, העולם ישר ידע לומר כי היו שם מחלות רקע ולכן זה קרה.

כבני אדם, אנחנו מחפשים הסברים, נוח לנו, זה מסתדר לנו בראש, אך יש כאן אמת עצובה. אמא ל-3 בחורי חמד, רעיה, בת, חברה, גננת לפעוטות, אור לעולם וכמו שהגדיר בלוויה חמיה, שושן שנקטף מהגן, כי הוא היה היפה ביותר.

נעקר.

נכון, המגיפה הזו עולמית, אך היא פגעה בנו בבית פנימה, פגיעה אנושה.

קשה להתעלם מכך שיש כאן יד ה' מכוונת וזעקה של מי שאמר ונברא העולם, צעקה שמבקשת שנכיר בו, במלכותו, שנרגיש ששום דבר לא בידינו.

אנחנו לא מבינים כלום ואנחנו נתינים זרים בתוך עולם שנברא בקדושה ובדיוק.

יתגדל ויתקדש שמיא רבא.