מאז שהפכתי ברוך השם לאם, אני חשה כל שנה מחדש- בתקופת החגים, את התסכול הזה: הרצון להתפלל בבית כנסת, התשוקה להתענג על תפילה ברב עם, להתענג על הניגונים העתיקים והאווירה המיוחדת השמורה לבית הכנסת. כמה שברור לי ומובן לי שתפקידי הוא לגדל ילדים, עדיין יש בי את הכמיהה הזו.
התסכול הולך וגובר כאשר גם בבית אני לא מצליחה לתפוס תפילה הגונה. דווקא הילדים שלי יודעים להתעסק יפה. אבל בדיוק כשאני מחליטה להיעמד לתפילת שמו"ע הקטנה נזכרת באימא שלה, מושכת את החצאית ובוכה. הגדול יותר מנסה להרגיע אותה ותוך כדי הוא מפריע בקריאות שלו. האחרים נזכרים לריב והריכוז ממני והלאה.
גם השנה התסכול היה גדול, עד ששמעתי את המשל הבא:
קטי צעדה בין המון העם בלהיטות. יש לה בקשה מיוחדת מהמלך. היום המלך יוצא להמון העם והיא רוצה לבקש ממנו בקשה אישית. היא נדחפה בין ההמון מנסה לתפוס במבט המלך. כשהמלך נפגש בעיניה הוא נתפס בבהלה: "מה האומנת של הבן שלי עושה כאן?" קרה משהו לבן שלי"? הוא שאל בבהלה. "לא". ענתה קטי בשלוות נפש. "אבל אחי כבר תקופה ארוכה בבית האסורים ואני מתחננת בפני המלך שיחונן אותו ויוציא אותו משם". המלך נתקף בחמה: "איך הגעת לכאן?", "מי שומר על הבן שלי?", "הכיצד הפקרת אותו?" "העניין הזה מאד חשוב לי" אמרה קטי: "אני מודעת לעונש שמגיע לאומנת הנוטשת את משמרתה ובכל אופן הגעתי הנה, כיוון שהעניין עומד בציפור נפשי…"
ובכך רק הגבירה את חמת המלך: "את צריכה לבוא לכאן?!" "את שוטה!", "את לא משכילה לנצל את מעמדך, בזמן שרב העם צריך להגיע הנה ולהזיע במאמץ בכדי לזכות במבטי ואולי להצליח להשחיל בקשה אישית, את יכולה תמיד לחכות לי בבית ולבקש ממני תמיד בקשות אישיות. את יכולה לתפוס דקה רגועה בו הנסיך ישן או עסוק במשחק ולבקש בלשון עדינה: "המלך, אני רוצה לטפל בנסיך מתוך רוגע ושמחה, רק מעיק עליי עניין קטן בנוגע לאחי שנמצא בבית האסורים… וזהו את לא צריכה לרוץ מזיעה ואדומה, לא להידחף בין המון העם וודאי לא להפקיר את בני. אני מוכן לשלם בשבילך הכל, שתהיי שמחה ורגועה ותטפלי בילדיי מתוך שלווה, רק טפלי בילדיי בנאמנות".
זהו תפקידי, לחכות לרגע שלו ורגוע בו הילדים ישנים או עסוקים במשחק, לפנות לה' במילותיי הפשוטות ולבקש על כל מה שמעיק עליי, כדי שאוכל לגדל את ילדיו של הקב"ה בשלווה ורוגע.
שנזכה שיתקבלו כל תפילותינו לרצון!
גמר חתימה טובה!!
