לא רציתי לחגוג את הפורים הזה. היו לי את כל הסיבות שבעולם למה לא.
האמת היא, שמילדות אני זוכרת את הפורים שלי בעיקר בתוך חדר אמבטיה, נעולה מבפנים, עם פחד מטורף מהשיכורים.
שיכורים = הקאות = לכלוך = בכיות.
עם הזמן למדתי להסכים לשבת לשולחן הפורים ולא לתת לשיכורים להיכנס. שמתי שלט על הדלת 'מיליונר בצרות' וככה ידעתי שאף בחור ישיבה לא יכנס, כי אם המיליונר בצרות, משמע כסף לא יהיה פה ולא יעזור כמה שהם ישירו 'לא פחות מאלףףףףף'.
ואז גדלתי והתחתנתי. הירושלמית למדה לאהוב את פורים של בני ברק, על אף הברדק והפיצוצים.
התרגלתי לבית ענק ושולחן ענק.
גיליתי שאין בחור ישיבה שלא נכנס בפורים לבית הזה, אוכל את הצ'ולנט המפורסם, טועם את ה'קאפוטסע' ההונגרי המתקתק, משאיר קצת דברי תורה, מקבל צ'ק וממשיך לדרכו מאושר.
השנה, ידעתי מראש שהכל יהיה שונה והבית לא יהיה פתוח בפורים מסיבות שונות. דהיינו, אני הולכת לחגוג פורים בבית, כולל משלוחי מנות ושאר מרעין בישין.
אחרי 21 שנים של הרגל, הרגשתי שחטפתי מכה הגונה בפנים. העצב חלחל פנימה והידיעה שלא נחגוג השנה כרגיל שינתה לי את מצב הרוח.
הילדים סבלו כי במקום שאמא תתכונן איתם ותרוץ לכל מקום למצוא פאות מסולסלות למתנחל סטייל 'מרכז הרב',
אמא היתה עסוקה בעיקר ב'להרגיש דפוק'.
הפחד שלנו כשמזיזים אותנו מאזור הנוחות הוא הזוי ולא משנה כמה שאני טובה בלנאום ולדבר על זה שלא מפחיד אותי שינויים ואני אפילו מתחברת אליהם.
עד שזה קורה.
לא אלאה אתכם וגו' ואחרי לילה נטול שינה, שכלל הפגזות בלי הפסקה של פרחחים מקומיים תוצרת מודיעין עילית, קמתי לבוקר של פורים.
בבית ערמות של משלוחי מנות שהילדים הכינו לחברים, מתוכננים היטב לסחר חליפין צודק של טרופית ענבים כנגד משקה תות במהדורה פורימית. ומצד שני, אפס משלוחי מנות מאורגנים לשכנים ועוד כמה שאני חפצה ביקרם.
עצוב. שוב הדמעות עומדות והכאב מעקצץ.
ואז דפיקה בדלת. ונכנסת פנימה ארוחת בוקר מגניבה, עם פתק מרגש של מישהי שעזרתי לה במשהו והיא רצתה לפרגן. בקטנה, כן?
אבל זה הספיק. סכר הדמעות נפרץ על המחווה החמודה הזו ופתאום משהו בי השלים עם זה, עם הרגוע והשונה והצאצאים שמתרוצצים עם צלופנים, במבות אדומות ורשימות של מי, למי ולמה.
ובת ה-13 אפתה שושני קצף טריים והכנו את המשלוח הנדוש בעולם של שושן הבירה.
ועוד דפיקות. ובחורים מחופשים עם חלב על השפתיים וחתימת זקן ביקשו הוראת קבע בתמורה לדפי גמרא וזה ריגש.
את החג סיימתי עם כמה כוסות וויסקי ואופוריה כזו ששמורה לדברים קטנים קטנים שלומדים להעריך ולהנות מהם, גם כשהכל נראה כאוס מושלם.
יאללה, שנתחיל לנקות לפסח?