הדיון הציבורי סביב חוק הגיוס אינו חדש, אך לאחר השבעה באוקטובר הוא חזר בעוצמה מחודשת, הפעם בעטיפת חירום לאומית.
הקריאה לשוויון בנטל נשמעת ביתר תוקף, אך בשיח שנוצר – לא מדובר עוד במדיניות, אלא בזהות.
וליתר דיוק: בזהות שנמצאת על הכוונת.
השיח הציבורי אינו מבחין בין גווניה הרבים של החברה החרדית, אלא בונה לה דימוי אחיד, שטוח ומקטב: "לא עובדים", "לא מתגייסים", "לא תורמים".
אלא שבחיים שמחוץ לגבולות המקלדת, המציאות מורכבת בהרבה.
חרדים רבים שירתו, משרתים ומתנדבים.
מאות מהם התגייסו למילואים באוקטובר האחרון, אחרים פועלים שנים בזק”א, באיחוד הצלה ובמד”א.
אבל חשוב להבין: גם בקרב מי שביקשו לשרת בצה"ל – ישנם לא מעטים שהתייצבו בלשכות הגיוס מתוך רצון כן לתרום, אך שוחררו על ידי המערכת מסיבות שונות, לעיתים בשל חוסר התאמה למסגרת הצבאית הרגילה, ולעיתים מתוך שיקולים פוליטיים או מוסדיים.
הפער הזה – בין הרצון לשרת לבין ההתנגדות שמגיעה מהמערכת עצמה – כמעט ואינו מקבל ביטוי בשיח הציבורי.
הפער הופך צורם עוד יותר כשמביטים לרוחב.
החרדים אינם האוכלוסייה היחידה שאינה מתגייסת בהמוניה לצה"ל.
גם ערבים אזרחי ישראל פטורים מגיוס מטעמים לאומיים, וגם בקרב אוכלוסיות אחרות – כמו קבוצות ליברליות קוסמופוליטיות, או צעירים בתל אביב ובמעמד הגבוה – נרשמות בשנים האחרונות מגמות התחמקות גוברת מגיוס, חלקן באופן מוצהר.
אלא שבעוד הקבוצות הללו אינן נרדפות ציבורית, והשתמטותן לא מוצגת כהתפרקות מהאחריות הלאומית – דווקא החרדים נושאים על גבם את כל כובד הביקורת.
ועדיין, מה שמושמע שוב ושוב באולפנים ובמחאה – הוא שהחרדים אינם נושאים בנטל.
שזו "חברה טפילה", שנהנית מתקציבי מדינה אך מסרבת לקחת חלק באחריות הממלכתית.
זה לא רק לא מדויק – זו עיוות שיטתי שמוזן ומועצם לאורך זמן.
מי שאחראים לעיצוב התודעה הזו אינם רק יחידים, אלא מערכת שלמה:
כלי תקשורת שמבליטים מקרים קיצוניים ומתעלמים מהעובדות המורכבות. רשתות חברתיות שמתגמלות פרובוקציה ומקצינות עמדות.
מובילי דעת קהל פרוגרסיביים שמשתמשים בסיסמאות שוויון כדי לטשטש זהות.
ואפילו גורמים פוליטיים, מהקואליציה והאופוזיציה כאחד, שמרוויחים מהלהטת השסע – כדי ללכד את המחנה.
והתוצאה?
תחושת ניכור הדדית.
בציבור הכללי – תחושה של "פראיירים", שמשלמים מיסים ושולחים ילדים לצבא, בזמן ש"אחרים" פטורים.
בציבור החרדי – תחושה של רדיפה, של הדרה, של חוסר הבנה בסיסי לתרבות, לערכים ולתרומה הבלתי נראית שהם מעניקים למדינה.
אבל הניכור הזה לא התחיל השבוע, ולא ייגמר בחוק הגיוס.
הוא חלק מתהליך ארוך של מחיקת זהות יהודית מהמרחב הציבורי – שמתחזה לסובלנות, אך מבוסס על דחייה עמוקה של המסורת.
אין מדובר בשנאת דת באופן כללי – אלא בייחוד בשנאה ליהדות.
לא למסגדים או כנסיות – אלא דווקא לבתי כנסת, למקוואות, לחגים יהודיים, לשפה, לסמלים.
המאבק סביב חוק הגיוס הוא רק סימפטום.
המהות היא מאבק על דמותה של ישראל: האם זו מדינה שבה הזהות היהודית צריכה להצטמצם כדי לא להפריע, או מדינה שגאה בזהותה ומבקשת לשלב בין שוויון לבין שורשים?
כדי לצאת מהשבר – צריך להתחיל מלראות.
לראות את המורכבות.
לראות את התרומה שמעבר לסיסמאות.
ולשאול שאלה פשוטה: האם באמת נרצה לבנות כאן מדינה של שוויון – אם המשמעות שלה היא השטחת הזהות והדחת כל מי שחי אחרת?
- ליאור יאדו היא יועצת אסטרטגית-התנהגותית, מומחית לכלכלה התנהגותית, מנהלת משברים וקמפיינים ציבוריים.