הביטו סביב. אנשים מתוחים, פרצופים לחוצים, צריכת כדורי הרגעה מגיעה לשיאים חדשים וזה עוד לפני החופש הגדול ובין-הזמנים. אז לפני שנדבר על הרגשות, חשוב לי בכמה מילים לבקש מכם, הורים יקרים – אל תסמכו על הנס, שננו את כללי הזהירות והבטיחות ושמרו על הילדים בכל זמן ובכל מקום, שנחזור בעז"ה לשגרה בשלום, בנפש ובגוף. שימו לב לילדים ושימו לב גם לעצמכם. גם בתוכנו יש ילד, שרוצה תשומת לב ורוצה לדעת שהוא בסדר. תנו לעצמכם איזושהי דקה או שתיים ביום, לנשום, לומר תודה רבה לבורא עולם ולהזכיר לעצמכם שאתם ילדים של בורא עולם, שאוהב אתכם.
מהמקום הזה, שיש לנו אבא ואנחנו לא לבד, הכל כבר נראה אחרת וכאשר אנחנו פועלים מהמקום הזה, אנחנו גם הורים אחרים, אחראים יותר וטובים יותר, גם ברגעים המאתגרים של החיים. יש לנו ציווי להעלות את הילדים – "הנרות שלנו" – כי "נר השם נשמת אדם". לרומם, לעודד, לחבק, לנשק ובעיקר לעטוף באהבה עצומה את הפקדון שקיבלנו מבורא עולם ולהתבונן בהם "עד שתהא השלהבת עולה מאליה".
מספרים על רבי ברומניה שהציל אלפי ילדים מאש השואה. הוא הצליח להעביר אלפי ילדים שההורים שלהם נלקחו למחנות, ממקום של סכנה למקומות בטוחים יותר ודאג לכל מחסורם עד סוף המלחמה. סיפר בנו של הרבי, על אחד ממסעות ההצלה כאשר הוא התלווה לאביו: "בלילה קפוא של מינוס 28 מעלות, שכבנו לישון במקום המסתור, יחד עם כל הילדים שאבא הציל. הרגשתי לפתע קפאון בלתי מובן. פקחתי עיניי וראיתי שאבא לוקח מעליי את השמיכה. שאלתי אותו, 'אבא, למה?' והוא ענה לי בלחש, 'אתה יודע, שלצערי אין מספיק שמיכות ולמוישה'לה אין שמיכה, אני חייב את השמיכה שלך...'. השבתי לו, 'אבל אבא, גם לי קר..' ואבא אמר, 'נכון, בני אהובי, אבל למוישה'לה אין אבא'".
כשאין אבא, זה יותר קר וכשיש אבא, זה יותר קל. כך גם לנו, הילדים של בורא העולם, אם נראה שאבא שבשמיים 'לוקח לנו את השמיכה', שדברים הם בניגוד לרצונות שלנו, או לתכניות שלנו, במקום לשאול, "למה זה מגיע לי?" נזכור שזה מכוון משמיים ולפעמים צריך לתת את השמיכה למישהו אחר. אבא אומר לנו דרך האירועים וגם דרך הילדים שלנו, 'אני אתכם תמיד', גם ברגע הקר הזה, גם בתוך הכשלון וחלישות הדעת. כמו שאנחנו מחכים לחיוך של הילדים שלנו, כך גם הקב"ה מחכה לחיוך שלנו ולהכרת הטוב, לראות שאנחנו סומכים עליו וגם אם נדמה לנו שהקב"ה החסיר מאתנו דבר, נזכור שזה רק כדי לתת לנו הרבה הרבה יותר.
דור המדבר זכה למתנות ולנסים רבים ובכל זאת "ויהי העם כמתאוננים". על מה יש להם להתלונן? היה להם הכל, על כנפי נשרים, ענני כבוד נושאים אותם, עמוד אש ובארה של מרים והמן שהיו בו כל הטעמים שבעולם. בלי דאגות, בלי צער גידול הילדים, בלי כאבי ראש וכדורי הרגעה. מה עוד רצו? כותב ה"ברכת מרדכי", הגרב"מ אזרחי שליט"א, אין קשר ואין הגיון להתלונן כי לא הסיבה או המציאות, הן הגורמות לנרגנות, אלא אדרבה, הנרגנות, היא זו שמוצאת את הסיבה.
אז הביטו סביב, יש לנו מאה עשרים שנה להשלים עם זה שככה בדיוק רוצה הקב"ה ומה שמגיע – מגיע. אז גם כשהשכנים דופקים על הקיר, גם כשלא מוצאים את האבדה, גם כשהעירו אותנו לפני הזמן, או הכביש פקוק כשאנחנו ממהרים, אלו רק הסיבות שעליהן נתפסת הנרגנות וגורמת לנו להיות "כמתאוננים".
בואו נזכור את היסוד החשוב הזה שאפשר לבחור לראות את בארה של מרים, את ענני הכבוד ועמוד האש ולזכור שכל זה פרוזדור כדי להגיע לתכלית ואפשר לבחור לראות את הקושי, את העקרבים ולהתגעגע לסיר הבשר והאבטיחים. נקבל על עצמנו קבלה טובה, לנסות להפסיק עם התלונות, לקבל את המסלול ולהאמין. זה לא סותר לרצות, להתפלל, ואפילו לבכות ולהתחנן לאבא, אבל נחשוב איך היינו רוצים שהילדים יבקשו מאיתנו משהו. נזכור לומר "מזמור לתודה", להודות לבורא העולם על כל מה שהוא נותן לנו, נכיר טובה, נבקש מה שאנחנו רוצים ולא נשכח לומר: "אבא, אם זה לא בשבילי, בבקשה אל תתן לי".