אנו נמצאים כבר 90 יום לתוך מלחמת 'חרבות ברזל' - כל אחד ואחת בחברה החרדית נתקל או מכיר בסביבה הקרובה שלו, לוחם או חייל מילואים חרדי אחד ולפעמים הרבה יותר, שעשו את דרכם עם תחילת המערכה אל היעד שבו הם יוכלו לשאת בנטל הציבורי ולהיחשב שותפים בהגנה על הבית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כל מי שהתבונן אפילו במבט קל, הרגיש בלי ספק, שמשהו היסטורי התרחש בתוך החברה החרדית ביחס לשירות הצבאי. רבים מאוד, גם מאלו שלא התגייסו, פגשו לראשונה באופן בלתי אמצעי חיילים רבים במגוון הזדמנויות, אם בעזרה וסיוע התנדבותי ואם במפגש חטוף בשכונה כאשר אותו מגויס או מילואימניק חזר הביתה לביקור.
עוד רבות ידובר וייכתב על השפעות המלחמה הנוכחית על הציבור החרדי ועל החותם שנותר לשנים הבאות אך בתוך כל ההמולה, ראוי להתייחס להיבט מסוים, חשוב מאוד שלצערנו די נשכח ולא זוכה לתשומת לב הראויה - מאות בעלי משפחות חרדים שגם הם כמו אחיהם החילונים עזבו את הבית ואת אזור הנוחות והתגייסו לצו השעה.
אך כפי שאומר הפתגם: מאחורי כל אדם גדול עומדת אישה גדולה, הרי שמאחורי כל חייל מילואים עומדת אישה, שלפתע כל מעמסת הבית וניהולו וחינוך הילדים - נופל על כתפיה, והיא מתמודדת עם הקושי - בגבורה.
חכמינו כבר קבעו לפני אלפי שנים את המושג "בזכות נשים צדקניות", בכל דור ותקופה אנחנו מתרגלים להשתמש במטבע הלשון הזה על תופעה אחרת בולטת ומשפיעה על מהלך ההיסטוריה, בחודשים האחרונים אנו מכירים יותר ויותר נשים שעומדות מאחורי בעליהן בשליחות הציבורית שהוא לקח על עצמו והרבה פעמים חלקן גדול משלהם.
ביקשנו לשוחח עם ארבע נשים - חרדיות, כולן אימהות - שבעליהן יצאו למילואים במלחמה הנוכחית, מי בחזית ומי בעורף, על התחושות והקשיים ועל רגעי ההקרבה ובעיקר על שותפות חברתית והמבט לעתיד, לתת להן את מלוא הכבוד וההערכה שמגיעים להן.
למחרת שמחת תורה, איפה המלחמה תפסה אתכן? מה קורה בבית?
חני, אמא ל-4 ילדים, תושבת המרכז:
"בעלי, רק לפני שנה, מספר חודשים לפני המלחמה, התגייס לראשונה למסלול מקוצר של חודש, הוא הרגיש שזו מחויבות חברתית לצד הרצון להשתלב. לא התלהבתי במיוחד, אבל לא התנגדתי, אנחנו חרדים פתוחים שגרים בעיר מעורבת אז זה לא היה חריג, למרות שבמשפחה הקרובה שלי האחים שלי לא התגייסו כי למדו בישיבות. גם מתוך חמשת הגיסים שלי, רק אחד התגייס לצבא אחרי החתונה.
"כמובן שלא חלמתי אז שהמעשה שהוא עשה כשהתגייס לפיקוד העורף יבוא לידי ביטוי כה משמעותי ומעשי כל כך מהר במלחמה שפרצה.
"במלחמה הנוכחית - הוא יצא מיד מהבית כדי לעזור ולסייע למפונים ואני צריכה לומר בגילוי לב, בתחילה כל האירוע היה נראה לי ממש מוזר, אנשים שלא היו אף פעם לוחמים וגם לא יהיו, מיהרו להתנדב ולהתגייס והיה נראה שזה הרבה מעל הנדרש.
"ככל שעברו הימים והמלחמה התחזקה עם התמרון הקרקעי הוא נשאב לתוך העשייה יותר ויותר ובקושי הגיע הביתה, וככה בששת השבועות הראשונים, עם הפוגות קלות בלבד, הבנתי שאני חלק מתוך הסיפור. יש לנו ילדים קטנים ששאלו בכל הזדמנות 'איפה אבא?'... והתחלתי להעריך את בעלי אבל גם את עצמי יותר…".
מיכל, אמא ל-5 ילדים, תושבת המרכז:
"האמת, שאף על פי שאנחנו 'חרדים על מלא' כמו שאומרים, ובעלי למד בישיבה נחשבת בבני ברק - הוא בחר לעשות שירות צבאי במסגרת מלאה, שנים ספורות לאחר החתונה. היה לו רקע לזה כי אבא שלו שירת גם הוא בכוחות הביטחון, וזה כמובן השפיע, אבל עם הזמן הוא נשאב לזה יותר ויותר, וכשהוא התחיל לקרוא ולדבר בערבית הבנתי שהוא לא 'סתם חייל', אבל תמיד הוא הקפיד לצאת מהבית רק לימים ספורים בלבד ולזה כבר התרגלנו.
"במלחמה הנוכחית קרה משהו הרבה יותר גדול - למחרת שמחת תורה הוא ארז תיק גדול ואמר שהוא הולך למילואים ואין לו מושג לכמה זמן, ואז במשך שלושה שבועות לא ראינו אותו בכלל וגם הוא בקושי התקשר. אחר כך הוא הצליח להגיע לפרקי זמן קצרים של מספר שעות מדי פעם. זה לא פשוט עבור כל המשפחה, הבנות נורא התגעגעו אליו, גם שבתות היינו צריכים לעשות בלעדיו - הסביבה הקרובה בשכונה מאוד תומכת בנו, וכמובן שזה מחזק ומעודד שאנחנו על הגל הנכון".
שושי, אמא ל-7 ילדים, תושבת בני ברק:
"בעלי שייך לרבנות הצבאית, הוא משרת שם במילואים כבר שנים רבות, ימים ספורים מאוד בשנה. מתחילת המלחמה הוא פשוט נעלם - ואני יודעת שהוא עושה עבודת קודש. אז נכון שהוא לא בחזית אבל לא ידעתי בדיוק היכן הוא נמצא, האם הוא מסתכן והאם יש מי שמגונן עליו?
"רק אחרי חודש הייתה לו הפוגה של סוף שבוע בבית, זה משהו שלא הצלחתי להתרגל אליו, היה לי קשה גם מבחינה תרבותית, מילא יומיים שלושה בשנה עם קשר לבית, אבל ניתוק כזה ובלי שמישהו יכין אותנו לזה, מאוד לא היה לי נוח עם זה".
אפרת, אמא ל-2 ילדים, תושבת מודיעין עילית:
"אנחנו גרים בעיר חרדית מאוד, מודיעין עילית, באזור שבו חלק מהסביבה הקרובה ממש לא מקבלת את לובשי המדים - אבל אני תומכת במהלך שבעלי בחר לעשות, הוא התגייס למסגרת של 'נצח יהודה' ומאז הוא רגל פה ורגל שם, בחודשיים האחרונים הוא היה בעיקר שם - בחזית, ואני התפללתי עליו יום יום שיחזור בשלום".
איך היו התחושות, ההתמודדות ביום יום, מול המשפחה? עם הילדים?
חני: "זה לא קל, אז נכון שבעלי לא "לוחם" ולא נמצא באופן רשמי בחזית, אבל הוא כן מגויס והוא נוסע למקומות יותר מסוכנים מהבית, וימים שלמים אנחנו בבית מחכים לשמוע ממנו, אז לקח לי כמה ימים להבין שאכן מדובר בשליחות ותחושה שממלאת אותו בסיפוק. ב"ה שיש לנו ילדים גדולים שהיו יותר אופטימיים ממני וביחד הצלחנו לחזק אותו מרחוק. המשפחה הרחבה קיבלה את זה מאוד יפה, כמובן ששאלו הרבה מה הוא עושה בדיוק ובהתחלה לא ידעתי לפרט, עם הזמן היו לו כמה גיחות הביתה וקיבלנו תמונה יותר רחבה על מה שקורה".
מיכל: "התרגלתי שהוא יצא במשך השנים האחרונות למילואים ואסור לו לפרט מה הוא עושה, הפעם זה בהחלט היה שונה, גם מבחינת הרצף של שלושה שבועות שלא ראיתי אותו בכלל ושוחחנו רק לפני שבת מספר דקות, הוא אמר שהכל בסדר והוא לא מסתכן, אבל בעלי תמיד הרגיע אותי גם כשהמצב היה מתוח מסביבו. ידעתי שהוא נמצא במקום די מסוכן כי לא הייתה קליטה טובה והיה אסור לו להשתמש בטלפון, אז התפללנו עליו וקיבלנו הרבה עידוד וחיזוק מהשכנים. פה ושם אחד הילדים היה שואל ואפילו בוכה קצת שהוא לא ראה את אבא, אבל ברוך השם זה עבר - במקום הדאגה הגיעה תחושה של שמחה, שאנחנו בעצם תורמים למשהו גדול שמאחד אותנו".
שושי: "אני מודה שלקח לי הרבה זמן לעכל את מה שקורה ואולי טרם עיכלתי, התרגלתי במשך השנים לשמוע ממנו כל מיני חוויות וסיפורים משעשעים על הצבא, ופתאום דממה מעיקה, הוא הגיע בסופי שבוע בעיקר ולא רצה לפרט על מה שהוא ראה ושמע, הרגשתי שהצבא לקח לי את בעלי, זה היה קצת מלחיץ כי ידענו ושמענו מהתקשורת על הטבח ועל מעשי הזוועה שנעשו אבל לא חלמתי וכנראה שגם בעלי לא חלם שהוא ייתקל במראות הקשים האלו. ויותר מהכל - על כל הזמן וההקרבה הרציפה שיידרשו ממנו.
"אני יודעת שקשה לו, הוא מנסה לשכוח את מה שהוא ראה ובמה שהוא עסק, אבל הקושי שלי כרעייה ואמא הוא לא פחות ממה שהוא עבר, גם כי הסביבה לא בדיוק תמכה וגם כי לא חונכנו ככה שצריך לעזוב הכל כדי 'לשרת' איזה אידיאל שהוא לא מתוך ספרי ההלכה".
אפרת: "הבנות שלנו, ממש קטנות ולא כל כך מבינות. לי אישית היה מאוד קשה, יותר קשה ממה שחשבתי בהתחלה כשהוא יצא מהבית. הרגשתי הרבה בדידות, לא היה לי עם מי לדבר בלילות לפני שהולכים לישון, השכבתי את הבנות וטיפלתי בהן לאורך היום לבד, ההורים שלי גרים די רחוק מאיתנו ולא היה לנו קל לפגוש אותם הרבה, אז אני מודה שהשתמשתי הרבה יותר בסידור ובתהילים בימים האלו כי הדמעות פורצות, על המצב ועל האתגרים, על הדאגות והמתח הזה שמחלחל מכל פינה. אני יודעת שבעלי הסתכן יחד עם חבריו, הוא ב"ה מלא כל כך רוח התנדבות ועשייה שהחיוך שלו מסתיר את מה שעבר עליו".
האם אתן חושבות, שמשהו 'קרה' למגזר החרדי במלחמה הזו?
חני: "משהו קרה בהחלט. תהליך שלפי דעתי צריך לשמר אותו כי בלי עידוד חיצוני זה לא יישמר, אנשים נוטים לשכוח את מה שלא קל ולא כיף. התחושות האלו של רצון להיות שותפים ולשאת בנטל הביטחוני זה הרי לא משהו שראינו ושמענו בשנים קודמות, ודאי לא בעוצמה כל כך גדולה, אז אולי חלק מהמתגייסים והמתנדבים חשבו גם על עצמם ועל היחס ברחוב, אבל בסוף מתוך שלא לשמה בא לשמה".
מיכל: "בעלי תמיד אומר, שלא צריך לשפוט אף אחד או לתת ציונים, אבל כן, אני שמחה שיש אנשים שלפני שנתיים שלוש לא היינו מאמינות עליהם שיתנתקו מהבית לכל כך הרבה זמן ויתנדבו או יתגייסו לצבא ששם כידוע אין אוירה כל כך חרדית, והדבר הזה יישאר איתם לתמיד. אז השינוי כבר קרה, והמפגש הזה של כל כך הרבה אנשים עם כיפות שחורות שמשתלבות עם מדי צבא ירוקים הוא משהו שאי אפשר יהיה לשכוח או להתעלם ממנו, כמובן - האם זה יוביל לשינוי נוסף או לדרך חיים? זו שאלה לרבנים הגדולים, אני לא מתיימרת לדעת".
שושי: "אני רוצה לשתף אתכם - בעלי מעולם לא הגיע לרחוב של הבית עם המדים, תמיד הוא דאג להחליף את הבגדים לפני שהוא מתקרב הביתה, בגלל הסביבה, כן, אין מה לעשות. יש כאלו שמקטלגים לצערנו או אומרים מילים לא מחמיאות, לא כולם מקבלים בהבנה שקרה משהו באמת לציבור החרדי במלחמה הזו, ואולי זה משהו שקיים די בשוליים? הרי ראשי הישיבות לא יצאו במכתב לצאת ולהתגייס ולהתנדב...
"אני זוכרת שגם בימי הקורונה שהסתובבו הרבה מאוד חיילים בבני ברק - היה מפתיע לראות את הכנסת האורחים מצד אחד של אנשים מסוימים ואת ההתרחקות וההסתייגות של חלק מהציבור, האמת תמיד איפשהו באמצע. לי לא מפריע שבעלי חייל ברבנות הצבאית אבל כן הפריעו לי דברים מסוימים אחרים שקרו כאן, אני יכולה להבין גם עוד דעות ובכלל לא מובן מאליו שהתהליך שמדברים עליו אכן קיים באופן רחב".
אפרת: "מאוד קשה לי לדבר על זה, במובן של תהליך - כי בעלי אמנם נשאר אדיש לכך ומתעלם עם חיוך, אבל יש אנשים שגרים בשכונה שלנו שבכל הזדמנות קוראים קריאות גנאי לחרדים שהולכים עם מדים. כמובן שזה מיעוט קיצוני, רוב השכונה ורוב הסביבה שלנו מכבדת ומכילה, ואפילו שכנות התעניינו מאוד במה אפשר לעזור ולסייע ואם אני זקוקה למשהו, בעיקר בשבתות, אני מקווה שבזכות האופטימיות של בעלי ושל רבים מחבריו - יהיה שינוי שבעיקר גם מי שלא בוחר בדרך הזו שילמד לקבל ולהכיל ולכבד את הדרך שאנחנו בחרנו שהיא שותפות עם שאר האוכלוסיות גם בחלק הביטחוני".
מה המסר שלכן לציבור החרדי - או הכללי, אחרי מה שחוויתן במלחמה הזו?
חני: "כולנו - מכל חוג, עדה וקבוצה - רוצות ורוצים שיהיה כאן טוב, שבעיקר יהיה שקט מכל האויבים שלנו - בתורה הרי כתוב: 'והיה בהניח לך השם מכל אויבך', רוצים מנוחה, נתפלל שזה יקרה בקרוב בעזרת השם".
מיכל: "ההקרבה והנתינה הופכת להיות יותר ויותר רחבה ומשותפת של החרדים עם החילונים, אז תנו לזמן לעשות את שלו, אל תלחצו, כמו שבעלי וחבריו משרתים בצבא אפילו שהם לוקחים איתם לכל מקום את רוח הישיבה ובית הכנסת - ככה זה יתרחב בעזרת השם לעוד ועוד אנשים".
שושי: "לצד האסונות אני יודעת שהיו הרבה ניסים, בעלי שיתף אותי בדברים שהוא שמע עליהם, אני חושבת שצריך יותר להאמין, מכל אסון וקושי צריכה להגיע צמיחה, תהליך של שיקום, אז אני מקווה שתהיה פה אחדות שתישמר גם בשלבים הבאים של ההסתגלות אחרי מה שקרה וגם בחזרה לשגרה. אני יודעת שאחדות לא בהכרח כוללת שינוי עמוק בחברה החרדית אולי לא באמת צריך לשנות, טוב לנו איך שאנחנו, רק שיבינו אותנו יותר".
אפרת: "למדתי להעריך יותר ויותר את הרגעים שבהם אנחנו נמצאים יחד בבית, בלי חרדות ודאגות - אני מרגישה כמו כל אישה ביישובים חילונים שבעלה בחזית והדאגה לשלומו ממלאת אותה. אני שולחת מכאן מסר לכל האימהות והנשים - תהיו גאות וחזקות, עם ישראל חי".