רחל מבני ברק כמו כולן עוקבת בדאגה אחר החדשות. מדברת עם חברות על המצב. אבל בסוף היא מרגישה ייחודית. אין הרבה נשים חרדיות שבעליהן נמצא במילואים. והייחודיות הזו דורשת ממנה אנרגיות. בסקרנות אני ניגשת לראיין אותה.
ימים לא פשוטים עוברים על עמ"י. איך את מתמודדת עם התקופה? להיות לבד? לטפל בילדים לבד? אולי לעשות קידוש לבד?
ברוך השם, לא קל, אבל את רואה מה אנשים עברו, מה אנשים עוברים וכל הקשיים מקבלים פרופורציות. אני מתגעגעת. הילדים מתגעגעים. כל הזמן שואלים: "איפה אבא?". אני רגילה שבבוקר הוא שולח את הילדים. פתאום אני עושה הכל לבד. לילדים חסר אבא. אני מרגישה שיותר קשה עם החינוך. הבן הגדול שלי פחות ממושמע. יותר מציק לאחים. לא קל, אבל שוב. אני מרגישה שהכל מתגמד לעומת מה שכל עם ישראל עובר ומה שאנשים עברו ועדיין עוברים.
בשבת הראשונה, שכחתי לכוון את המקרר על מצב שבת. יש דברים קטנים שאפילו לא הייתי מודעת לכך שבעלי עושה אותם ופתאום כשאני לבד אני קולטת להעריך אותו על הדברים הקטנים האלה. כשעשיתי קידוש כל הילדים פצחו בצחוק. זה היה מוזר להם. אחרי הסעודה הבן שלי ביקש שאבחן אותו על מה שלמדו. אמרתי לו שהוא יספר לבד מה הם למדו. הנהנתי בהתלהבות על כל מה שאמר. אמרתי לו שהוא חכם ויודע מאד יפה את החומר. אבל בסוף הוא אמר: "אימהות לא יודעות לבחון, את אמרת לי כל הכבוד גם כשאמרתי שטויות, חבל שאבא לא כאן"...
מתי בפעם האחרונה ראית את בעלך?
בשבת הוא חזר, אחרי תקופה ארוכה שלא פגשנו אותו. הייתה שמחה גדולה בבית. הילדים לא עזבו אותו כל השבת. הם רצו שהוא יטעין אותם בכל החסר של התקופה האחרונה. הוא מצא בין כל הסיפורים, חוויות משעשעות לשתף בהם את הילדים. הוא הכניס הביתה הרבה שמחה. רק הנוכחות שלו בלי כלום מילתה אותנו בעוד כוח. אבל פתאום הגיע יום ראשון והחסר היה מורגש חזק. הילדים קמו בבוקר והתאכזבו לגלות שאבא כבר לא בבית. הקטנה בכתה בבוקר: "אבא, אבא". והיה קשה. התקופה הזאת מעוררת בי הרבה מחשבה על נשים שמתמודדות לבד כל השנה. כל החיים. עצוב. הן אפילו לא מחכות ליום שהבעל יחזור.
יש לכם זמן לשוחח?
בין לבין. מה נשמע ומה קורה ועדכונים קצרים שהכל בסדר. אבל לא שיחות כמו ימים רגילים…
איך הילדים מגיבים לסיטואציה?
הרבה מאד שאלות. אני לפעמים נשארת עם פה פתוח, לא יודעת מה לענות. הילדים מאד חוששים. בעלי הוא פרמדיק, אבל הוא לא בחזית ממש. והם כל הזמן שואלים. אם זה מסוכן מה שאבא עושה ואני צריכה להרגיע אותם שהוא לא בחזית ויש דברים שממש קשה לי להסביר להם. הבן שלי הגדול ממש נכנס לרזולוציות של הטיפול בעזרה ראשונה. הוא שואל מה קורה אם נכנס רסיס והוא רוצה ללמוד גם כן לטפל. בקיצור. משעשע.
חשבת שזה יקרה? התכוננת לרגע הזה?
ממש לא. כמו כולם החיים התהפכו בבת אחת. לא באמת חשבתי שזה יקרה. בקושי קורה שהוא מתייצב למילואים. זה היה אצלי במקום רדום בירכתי המח.
בסמינר מחנכים על מסירות של אישה ללימוד התורה של הבעל? ופתאום את מתמסרת למשהו שאולי לא גדלת על זה. מהיכן לוקחים את הכוחות והמסירות?
יש בזה משהו, אף פעם לא חונכתי כמו במגזרים אחרים, על מסירות של אישה למדינה, לחברה. זה בכלל לא היה בשיח. כן מדברים על נתינה, אבל לא נתינה מהסוג הזה. אבל אני חושבת שעכשיו משהו השתנה. כולם מרגישים חובה לתרום מתוך ערבות הדדית. כן, יש לי תחושה טובה. אני מרגישה שאני תורמת לא פחות מבעלי לעם שלנו. בסוף גדלנו על נתינה. ועם ישראל כולו בצרה. אני מרגישה עם זה מצוין. ולמרות שזה פחות מקובל במגזר שלנו אני רואה הערכה בעיניים. אומרים לי כל הכבוד וכן יש הערכה לדבר הזה.
כל אחד יש לו את התפקיד שלו. אחת יש לה תפקיד לטפל בילדים כשהבעל לומד ואחת יש לה תפקיד להיות לבד בבית כשבעלה במילואים. כולנו במערכה. אני יודעת שלבעלי טוב עם מה שהוא עושה ואני שמחה שיש לי חלק בזה. בסוף: "אישה טובה עושה רצון בעלה", זה לאו דווקא בהקשר של לימוד תורה.
איך מגיבים על כך במשפחה? בסביבה? את מקבלת את התמיכה?
בהתחלה מאד הרגשתי את העזרה. כולם היו מגויסים. המשפחה עזרה עם הילדים, הציעה עזרה עם אוכל. גם שכנות שהרימו גבה על זה שבעלי במילואים, הציעו עזרה והתעניינו. אבל לאט, לאט כולם התרגלו למצב וחזרו לשגרה ושכחו שאולי קצת קשה לנו. הנשים לבד. אבל בסדר. אני מבינה את זה. ככה זה, מתרגלים לכל מצב. בהתחלה יש אנרגיות של התגייסות. לאט, לאט זה דועך.
איך את מסתדרת עם עבודה יחד עם ניהול של בית לבד? מתחשבים בעבודה?
זה מאד קשה. הייתי רגילה שבעלי שולח את הילדים ומחזיר אותם. עכשיו אני מתמרנת לבד עם הכל. בתחילה היה יותר הבנה בעבודה. אבל שוב לאט, לאט הלחץ גובר. בסוף צריך הספקים. ועם כל ההתחשבות וההבנה החיים ממשיכים. אני מתנהלת על מצב חרום. עושה מה שחייבים. מוותרת על דברים שהייתי רגילה, כמו אפייה. המגירה השבורה נשארת שבורה. אין מי שיבריג בורג. אין מה לעשות. זה מצב מלחמה.
איך התחושות? יש מתח? חרדות? את דואגת לבעלך?
מאד. בתחילה ממש הייתי לחוצה. כל המראות מהדרום והעדויות הקשות הציפו אותי. הייתי בטוחה כל רגע שקורה משהו גם עם בעלי. התקשרתי מאה פעמים ביום. לאט, לאט נרגעתי. אבל עדיין אני דואגת כל הזמן. בעיקר בלילות, כשנהיה שקט בבית ואני לבד עם המחשבות. אבל אני מתחזקת במה שעוזר. התחזקתי בתפילה, באמונה. זה מה שמחזיק אותנו בזמנים האלה.
לסיום, מה תאחלי לעם ישראל?
שנזכה לגאולה השלימה. שכל השבויים ישובו בריאים ושלמים, כל החולים יירפאו ונשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
אמן!
