לעיתים קרה ובמהלך ‘תקופת השידוכים’ הייתי מתפתה לעצב. זה היה קורה בעיקר אחרי סדרת פגישות עם בחור אחד שלא הובילה לשום סגירה דרמטית. אז - אחרי שהסיפור הסתיים בלא כלום - הייתי מתכנסת לתוך עצמי, מתעצבת עד כאב.
מתחבטת בשאלה: למה? בשביל מה הייתי צריכה את כל הכאב הזה? בשביל מה השקעתי כל כך? קיוויתי – תקוות שווא, חלמתי – חלום פורח, ציפיתי לכלום.
זה כמו סטירת לחי מצלצלת, הרגשת ריקנות מוחלטת, בזבזתי זמני לשווא, השקעתי במישהו שלא היה ראוי לזה. ברוב המקרים הייתי ‘נופלת’ ברוחי, היה לי נוח יותר לשקוע בעצב מאשר לנסות להתרומם.
באחת הפעמים, לאחר ‘סיפור’ מתיש במיוחד שנמשך תקופה לא קצרה וסחט ממני הרבה כוחות נפש, הייתי מאד מאוכזבת מעצמי שנתתי, לכאורה, להתרחשות הזו מקום. הייתי כל כך עצובה שבחרתי לא לשוב הביתה כדי לא להכאיב להוריי שגם כך כואבים את כאבי.
בהחלטה של רגע ובניגוד מוחלט לאופיי, סרתי לחנות הקרובה למקום עבודתי, רכשתי מחברת חדשה, יפה ומעוטרת ועט שנוח לכתוב בו, ארזתי את התכולה ונסעתי לכותל.
בחורה הזויה, עצובה ומבולבלת.
איני זוכרת כמה זמן ישבתי שם. מה שאני כן זוכרת זו העובדה שמילאתי שישה דפים עמוסים לעייפה בכל התחושות הקשות שהרגשתי. כל העלבון, הכעס, הכאב, הבושה - הכל התנקז לשישה דפים. כתבתי רק על הקושי, על הבדידות, על התסכול, על הבלבול, על התהיה.
וזהו. הפסקתי. בכיתי, בכיתי, בכיתי ובכיתי. הרגשתי שמשהו רע ירד ממני.
אחר כך הפכתי את המחברת לצידה השני ושוב כתבתי.
אבל הפעם התמקדתי דווקא בדברים הטובים שיצאו לי מהסיפור הזה. להפתעתי, גיליתי שיש הרבה דברים טובים. הפגישות מירקו אותי, קרבו אותי, ‘שפשפו’ אותי. למדתי להכיר את עצמי טוב יותר, לדעת מה מניע אותי לעשות כך ומה אחרת, למדתי להפיק לקחים, ללמוד מטעויות, להתקרב לקב”ה, הוספתי עוד כמה תלבושות יפות לארון שלי.
וואוו, אין לי מספיק מילים במלאי כדי לתאר לכם איזו חוויה מרוממת זו הייתה. הגעתי שבורה, רצוצה ותכף אני יוצאת שלימה ורגועה.
מילאתי דפים נוספים במשפטי תודה והודיה להשי"ת, על הדרך הקשה והמחשלת שבחר בשבילי, המובילה לבניית הבית שלי. היה קשה אבל שווה. יצאתי משם טהורה ונקיה כמו תינוקת שזה עתה נולדה.
הפעם, אין לי טיפ מוגדר עבורכם - הצועדים בדרך לחתונה, אין לי מספיק האומץ להציע לכם לקחת מחברת ולכתוב. זה רגשני מדי, לכן אני פשוט משתפת אתכם במה שעברתי, קחו מכל מה שנכתב כאן את מה שהכי מדבר אליכם, משהו אחד שיעשה לכם טוב. לי זה עשה טוב.
היה טוב להתנקות מהכעס והתסכול הפנימי. היה טוב להתבונן בתהליך שעברתי ולהבין שגם אם הוא קשה או מתסכל – יש בו המון טוב ורחמים. לנסות להפיק לקחים, לנסות להבין מה גרם לי להמשיך בפגישות סרק והאם זה היה נכון ולהפנים את הדבר העיקרי והחשוב ביותר: יש מי שמנהיג פה את העולם, את כולם: אותי, את הבחור התורן ואת השדכן/ית.
הוא קובע מה יקרה, איך וכמה פגישות עלי להיפגש. לי אין את היכולת להתערב בהחלטותיו. ההתבטלות המוחלטת כלפי המנהיג הכל יכול ולדרכים שבהן הוא מחליט להנהיג את העולם, מביאה להכרה שהכל נעשה לטובתי, ממילא מתפשטת שלווה ואין מקום כלל לעצבות.
המאמר פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך'.