הוי דן את כל האדם: מטרגדיה לקומדיה

בדרך כלל, מפגישה שניה ואילך נהגתי להיפגש בלובי של בתי מלון, כך נוצר מרחב נוח לשני המועמדים. תמיד הקפדתי להגיע בזמן כדי לא לזלזל או לפגוע, חלילה, ברגשותיו של הבחור התורן.

גם הפעם, יצאתי מוקדם לכיוון בית המלון. נכנסתי ללובי והמתנתי בסבלנות. עברו עשר דקות, השעה שנקבעה מראש כבר הוצגה בשעוני והבחור טרם הופיע. עוד חמש דקות חולפות, עשר, חמש עשרה והוא עדיין לא הגיע. התחלתי להרגיש לא בנוח.

זה ממש לא נעים לשבת בלובי לבדי כשמסביבי זוגות רבים. בלית ברירה, חייגתי לשדכנית ושאלתי אותה אם היא יודעת מה קורה עם הבחור. היא ביקשה ממני להמתין עוד כמה דקות ובמקביל היא תנסה לברר עם הוריו מה קורה (לבחור לא היה פלאפון, זה היה בעידן אחר).

רק לאחר ארבעים וחמש דקות הופיע בפתח הלובי, בחור מתנשף, אדום ומזיע. פניו היו מיוסרות ומובכות והוא לא מצא את עצמו, התנצל וביקש סליחה. הוא הרגיש מאד גרוע עם האיחור הזה עד שהחליט לספר לי מה עומד מאחוריו ומה שהוא סיפר היה כל כך פיקנטי עד שנדמה היה לי שהוא המציא את העלילה הזו בדרך לפגישה.

הוא התגורר בצפון והיות שכך, נהג לצאת עוד משעות הצהריים המוקדמות לכיוון המרכז, המקום בו קבענו להיפגש. הוא הגיע לאזור בני ברק שעה לפני המועד שנקבע מראש. משם תכנן להמשיך הלאה ל'כפר המכביה', מקום המפגש.

בינתיים, עד שיעבור הזמן, נכנס לקיוסק הקרוב, קנה שתיה קרה להתרענן ולהרגע מהנסיעה הארוכה ושאל את אחד המקומיים אם הוא מכיר מקום נוח שבו הוא יוכל להתארגן ולהסתדר לפני הפגישה.

המקומי הצעיר והנחמד המליץ לו להיכנס לשטיבל הקרוב, שם מאחורי חדר המבוא ישנו חדר גדול, בדרך כלל הוא ריק, הרבה בחורים צעירים עוצרים בו להתארגן ולנוח. הבחור - שעליו סיפורנו נסוב - שמע ואימץ.

נכנס לשטיבל, הציץ פנימה וגילה שהמקום מלא מפה לפה. מה יעשה? הוא חייב להתארגן, עוד כשעה הוא צריך להיות ב'כפר המכביה' ולא נעים להיכנס כמו שהוא נראה עכשיו. הוא הסתובב בבניין, חיפש מקום ל'השתקע" בו ומצא. הייתה שם פינה חמודה ושקטה שנראה כי זה עתה עברה שיפוץ. בלי לחשוב הרבה הוא נכנס פנימה ומצא עצמו מחליק היישר לתוך בור מלא במלט טרי ומבעבע.

באותה פינה "חמודה ושקטה" היה בור שיישרו אותו במלט, הוא לא הבחין בו וחשב לתומו שזו הרצפה של המקום שהכינו אותה לריצוף (אולי הנסיעה המעייפת טשטשה אותו ואת יכולת השיפוט שלו, אבל מעשה שהיה כך היה). ועכשיו, מה עושה בחור שנעליו ומכנסיו עד גובה הברכיים מלאים בטיט ורפש והוא חצי שעה לפני פגישה? אם היה גר או לומד בקרבת מקום, הבעיה הייתה מגיעה לפתרונה.

ירד חזרה לשטיבל כשהוא מתבוסס בלכלוך, כל פסיעה הייתה בעיניו כנצח, כוח המשיכה עבד עליו ביתר שאת. תארו לעצמכם איך זה מרגיש ללכת עם סוליות נעליים מלאות במלט ומכנסיים ששוקלות כמה קילוגרמים. בלית ברירה הוא נכנס כך לבית מדרש, מבויש ונכלם, אולי משם תבוא ישועתו.

והיא באה, בדמות שני נערי חמד שהתגלגלו מצחוק, הם הסתכלו עליו בעיניים שואלות, 'מה קרה? איך הגעת לזה?' הוא ענה בבהילות, ממצוקה אמיתית: "מבטיח לכם שאספר לכם איך עשיתי את זה, אבל לא עכשיו, עוד עשרים דקות אני אמור להיות ב'כפר המכביה', יש שם בחורה שמחכה לי. בבקשה תעזרו לי לצאת מהצרה הזו כמה שיותר מהר".

הם 'סחבו' אותו לישיבה בה הם למדו, שהייתה בקרבת מקום ממש והכניסו את כולם למצב כוננות. לא היה בחור שפספס את המראה ה'מרנין' הזה. בחור אחד לקח את המכנסיים המלוכלכות ושפשף מתחת למים חמים, חברו רץ והביא מהחדר שלו אבקת כביסה.

הם שפשפו חזק, עמלו והבריקו את המכנסיים, חיממו מגהץ על חום גבוה וגיהצו אותם ללא הרף עד שהצליחו להחזיר להם את המראה הבוהק שהיה להם. חבר נוסף ניקה את הנעליים, רביעי הגיש לו כוס מים והרגיע.

אבל מה לעשות, למרות הרצון הטוב והסיוע, הדקות עברו בקצב מפתיע, עם כל המאמץ שנעשה למענו הוא לא הצליח להגיע בזמן. אחרי הכל, טראומה זו טראומה ולוקח זמן להתאושש ממנה.

זהו. זה הסיפור שהוא סיפר. מה דעתכם? איך הייתם מגיבים על סיפור כזה?

אני הייתי המומה, הבחור הזה 'גדול' שהוא הצליח בכלל להגיע לפגישה. אם היה קורה לי דבר כזה, הייתי מחשבת מסלול מחדש וחוזרת - בלי להסס לרגע - חזרה הביתה לאבא ואמא האהובים.

היות שהטור שלי הוא טור של תובנות ולא סיפורים, חשוב לי להבהיר את המסר שלמדתי מהסיטואציה הלא נעימה הזו:

"הוי דן את כל האדם לכף זכות". כשישבתי בלובי והמתנתי, אודה - ממש כעסתי, נפגעתי עד עמקי נשמתי. בחור שנותן לי להמתין לו כל כך הרבה זמן בלי להתחשב ברגשותיי, אולי לא ראוי לפגישה. לרגע לא העליתי בדמיוני את תמונת המצב המבישה אליה נקלע.

ולא רק זאת, יותר מכך: הוא התעלה על הרגשות המביכים, על ההשפלה והאכזבה והחליט להמשיך לפגישה ולא לאכזב אותי, אם הוא היה קצת פחות רגיש, יתכן והיה מבקש לבטל את הפגישה בגלל הנסיבות.

פעמים רבות, במהלך תקופת ה'שידוכים' אנחנו נתקלות בסיפורים מעוררי השתאות (מהכיוון השלילי שלהם) שלכאורה לא נראה כי יש צד 'לדון לכף זכות'. אנחנו נפגעים, נעצבים ומתרוקנים, במקום לנסות ולהכנס לנעליים של הצד השני. היכולת 'לדון לכף זכות' לא מזיקה לאף אחד ובוודאי לא לאחד שנמצא בתקופה עדינה כמו זו, היא עוזרת לעבור אותה בקלות ובאיזון בריא.

שנזכה לראות תמיד מעלת חברינו.

המאמר פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך'.