הפעם אני רוצה לשתף אתכן באחת התובנות החשובות שלמדתי על בשרי (יותר נכון, על תדמיתי).
בשנתיים - שלוש הראשונות שלי ב'עולם השידוכים', הוריי ואני התעקשנו מאד לערוך בירור מקיף על המועמד התורן. לא חסכנו באף אמצעי כדי להגיע לאינפורמציה הכי מזוקקת. הוריי רצו למנוע ממני כמה שיותר עוגמת נפש ולחסוך פגישות שמלכתחילה הן מיותרות.
כשנתון מסוים לא התאים במהלך הבירורים, ענינו בשלילה להצעה. עם הזמן, כשבגרתי וההצעות היו בהתאם (ל"גילי המופלג"), הנמכנו פרופיל והסכמנו לגשת גם להצעות נטולות הילה ואבק כוכבים. כאלו שהנתונים מתאימים אבל לא מאד 'מפתים'.
ערב אחד, בחתונה של חברה טובה, פנתה אלי אישה נחמדה והצעה מעניינת בפיה. כנראה שמצאתי חן בעיניה כי היא הציעה לי לא פחות מאשר את בנה. הנראות החיצונית שלה מצאה חן בעיני כך שלא סירבתי (גם מטעמי דרך ארץ). ביקשתי ממנה פרטים ומספרי טלפון לברר על הבחור, מסרתי לה את מספר הטלפון של הוריי ונפרדנו.
יום למחרת, בשעה מוקדמת, היא כבר צלצלה להוריי, מזרזת ומשדלת להתחיל בבירורים. אימי ביקשה לשמוע פרטים ראשונים וקצת התאכזבה. הנתונים שהיא שמעה לא ממש תאמו לציפיותיה. היא הבטיחה לברר ולחזור עם תשובה. המצב היה ממש עדין כי אם הבחור בעצמה היתה גם השדכנית, איך אפשר לומר לאמא שהבן שלה לא 'מספיק ראוי' לנו בשביל לקיים פגישה?
לא ידענו מה לעשות. באופן כללי שמענו עליו דברים טובים מאד, רק שהנתונים היבשים של משפחה וישיבה לא כל כך שכנעו אותנו. התלבטנו, לבסוף החלטנו לקיים פגישה רק בשביל למנוע את המבוכה והפגיעה שבסירוב. כמובן שלא ששתי להיפגש עם בחור שמלכתחילה לא נראה לי והתכוננתי, או יותר נכון, לא התכוננתי, לפגישה בהתאם.
לפני כל פגישה דאגתי לשעת שינה מרעננת, התלבשתי בבגדים מכובדים ומכבדים, התכוננתי נפשית ופיזית והשקעתי מאד במראה החיצוני שלי. אך לא הפעם, כל הגישה שלי היתה שונה. לא היה לי חשק להשקיע בחיצוניות, הגעתי לפגישה ישירות ממקום העבודה והייתי נראית בדיוק כמו אחת כזו, קרי: עייפה, לא מאד מטופחת וקצרת סבלנות.
כל מה שרציתי זה להיות אחרי, להגיד את ה"לא" ולסיים סיפור. נכנסתי ללובי בית המלון, תרה בעיניי אחרי הדמות שמחכה לי והנה ניגש אלי בחור עדין, גבוה ונאה במיוחד שנקב בשמי. הנהנתי לחיוב וכמעט שהסתחררתי. לא לזה ציפיתי! הוא הציע לי באדיבות להתיישב בפינה שקטה ורגועה והתחיל בשיחה.
אין לי מספיק מילים מליציות כדי לתאר לכן את גודל ההפתעה שלי. הוא היה אחד הבחורים המיוחדים ביותר שפגשתי. אציל מידות, עדין נפש, חכם, מעניין ומרתק עד כאב. ואני – ישבתי מולו חסרת ביטחון עם בגדי העבודה הפשוטים שלי, עייפה ולא מרוכזת. לדעתי דיברתי ממש לא לענין מרוב עייפות ומבוכה.
הצטערתי עד עמקי נשמתי שלא התכוננתי בהתאם, הבחור הזה היה ממש אוצר! הפגישה הסתיימה ואשר יגורתי בא לי: הוא ענה בשלילה. נו, בטח שהוא לא ירצה בחורה שמגיעה בזלזול כזה לפגישה. כאב לי, אבל ידעתי שזה מגיע לי ומכאן ואילך למדתי את הלקח: לעולם! אבל לעולם, לא אפסול אף אדם רק בגלל שנתוניו החיצוניים לא הכי מרשימים בעיניי.
לכל אדם יש את הזכות לקבל הזדמנות להוכיח את יכולותיו. (כמובן שאני לא מכוונת בדבריי שעלייך להיפגש עם כל הצעה באשר היא. כוונתי להצעות שהן לא הטופ שבטופ אבל – בכלליות - בהחלט יכולות להתאים).
הסיפור הזה היווה עבורי סתירת לחי מצלצלת והסב לי צער רב. הבחור הזה ממש מצא חן בעיניי ואני במו ידיי הרסתי לעצמי. כמובן שאני מאמינה באמונה שלימה שהכל משמיים והייתי צריכה להיפגש איתו בשביל מטרה נעלמת.
אתם מוזמנים לקחת את המסר הזה ולאמץ אותו בחיפוש שלכם אחרי החצי השני. תנו הזדמנות גם להצעות שלא הייתם ניגשים אליהן מלכתחילה. אי אפשר לדעת מנין תבוא הישועה ואיזו הפתעה מתוקה מחכה לכם בפנים, מאחורי האריזה!
המאמר פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך'.
