רווקה במכתב אישי:
אתמול השתתפתי בחתונה. כל כך נחמד להשתתף בחתונות בזמנים כאלה בהם עם ישראל שרוי בצרה. לראות עוד בית קם בישראל. התרגשתי מהחתונה. מדובר בבת דודה אהובה וחמודה ושכחתי- קטנה ממני בשש שנים. התרגשתי ושמחתי אבל בסוף כרגיל לא נהניתי.
נכנסתי לאולם בחיוך מרוגש. ניגשתי לכלה הזוהרת שישבה בכיסא היוקרתי. לחצתי לה את היד באיחול לבבי. היא תפסה את ידי בחוזקה ונענעה אותה תוך כדי שהיא מברכת מקול הלב: "בקרוב אצלך, עד סוף השבע ברכות את מספרת לי שאת מאורסת עם חתן צדיק…" זאת הייתה ברכה ארוכה מאד שכללה נענועי ידיים נמרצים וענית אמן של כמה דודות ובנות דודות שעמדו מסביב. ייחלתי שהסצנה תיגמר מהר. בסוף היא נגמרה, כשאני מוצאת את עצמי סמוקה תחת האיפור הכבד. רציתי כבר לברוח מהאזור המביך, אבל דודתי- אם הכלה תפסה אותי לסבב ברכות משלה.
בסופו של דבר הצלחתי להתחמק מהאזור. אבל אחרי חמש דקות אחת מבנות הדודות קראה לי בבהילות: "נו, מחכים לך לתמונה". התקרבתי לכיסא. הבנות דודות מצטלמות. השתלבתי במהירות בתמונה, הצלם צילם, הצחיק, כולם צחקו ורק אז שמתי לב שאני מצטלמת עם בנות הדודות הקטנות. אלה בגילי חיכו לתמונה הבאה. אנחנו התפזרנו. הן נעמדו והצטלמו. כולן היו שם, כל בנות הדודות בגילי, אלה ששיחקתי איתן כל שבת. אותי השאירו עם הקטנות. אלה שאני כבר לא מכירה. סלקציה מעניינת. רווקות ונשואות. בלעתי את העלבון בשקט.
אחר כך התקיימה החופה. התפללתי בדמעות על הזוג שיקים בית נאמן בישראל. התפללתי גם על עצמי שאזכה בקרוב לעמוד תחת החופה עם החתן אשר ייחלתי. כשהרמתי את מבטי פגשתי בכמה מבטים מרחמים. זה הספיק בשביל להוציא אותי מריכוז.
אחר כך התיישבנו לסעודה. תהיתי לעצמי היכן מקומי. בין הבנות דודות הרווקות שקטנות ממני בכמה שנים טובות, או בין הנשים הצעירות, בנות גילי ומטה, אלה שנושאי השיחה רחוקים מעולמי. בת דודה נחמדה כנראה הבחינה במבוכתי. היא בדיוק התקרבה לכוון השולחן ופטרה את מבוכתי: "בואי, נתיישב, עוד מעט לא יהיה מקום". כך מצאתי את עצמי בין בנות גילי הנחמדות. התרגשנו יחד. שאלנו מה נשמע? ומה קורה? ואז הלכתי ליטול ידיים. חזרתי לכוון השולחן. ראיתי אותן מדברות בעניין, כשהתקרבתי הן השתתקו באחת.
במשך הסעודה, כמה מבנות הדודות דיברו על הלידה המתקרבת. עוד שתי נשים צעירות סיפרו מה הן מכינות לארוחת ערב. אחר כך הן שוחחו, היכן קונים בגדים לילדים ומה עושים עם עונת המעבר והבגדים לקטנטנים. ואני ישבתי והקשבתי. מה יש לי להוסיף בעניין?! מוזר. פעם הייתי במרכז העניינים מנתבת את נושאי השיחה. היום אני מנותקת. כנראה שבסוף מישהי הבחינה בי, כי באחת היא קטעה את נושאי השיחה ופנתה אליי בשאלה: "איך בעבודה?" באחת כל העיניים הופנו אליי. כל כך הופתעתי מהתפנית בשיחה שהשאלה גרמה לי למבוכה. עניתי "בסדר" קלוש. גלגלתי אליה בחזרה שאלה: "במה את עובדת היום?" היא דיברה בקצרה על עצמה ומהר מאד היא סיפרה על העבודה של בעלה ולשמחתי השתחררתי וקמתי ממקומי. כמה אפשר לסבול.
אחר כך הכלה יצאה מחדר הייחוד. השתתפתי בריקודים, עד שחשתי בעיניים הננעצות בגבי. הסתובבתי בזהירות. שתי נשים מבוגרות הסתכלו עליי. זיהיתי אותן: השכנה שלנו והשדכנית הידועה. השכנה דיברה בקול, מנסה לגבור על רעשי המוזיקה: "זאת הבת של חנה, בת עשרים ושש כבר, עדיין לא מצאה את הבחור שלא נולד". השדכנית אמרה: "נו, אני מכירה את הבחורות האלה, חושבות שהן מנהלות את העולם, שלא נולד כמוהן, בסוף כולן לומדות להתפשר".
האשמות החמורות לא הפתיעו אותי. אני מכירה אותן זה מכבר. למרות שאני חולקת עליהן. אני לא מחפשת את הבחור שלא נולד. זה פשוט גזירת שמיים שעדיין לא התארסתי ואני גם לא חושבת שאני צריכה להתפשר. בעז"ה אמצא את הזווג. אבל העיניים המשפדות והשיח כאילו אני לא כאן, בכל אופן הרגיזו אותי. העדפתי להמשיך להעביר את הריקודים באוויר הפתוח, ללא שיחות מעצבנות וללא מבטים מעצבנים.
בדרכי החוצה פגשתי את שושנה. אחת מבנות הדודות שלא ניחנה אף בקורטוב טקט. היא אמרה לי בטון קולני: "תשבי על הכיסא כלה, זה סגולה להתארס". ניסיתי להתחמק בעדינות. אך ניסיונות השכנוע שלה רק גררו מבטים נוספים.
בסוף הצלחתי להיחלץ ממנה וחיכיתי בדריכות שהחתונה תיגמר ונחזור כל המשפחה הביתה.
אז למה אני מספרת לכם את כל זאת?- לא בשביל שתתפללו עליי, לא בשביל שתחפשו לי שידוך. כלומר, אשמח אם תעשו את זה. אבל לא זו בקשתי כעת. כעת אני רק רוצה לבקש: תנו לי גם לשמוח בשמחות: אל תביכו אותי עם ברכות נרגשות. היו רגישות לסיטואציות מביכות, אתן יכולות לאפשר לי לרקוד בחופשיות, בלי לחוש ככלוב בגן חיות ותפסיקו כבר לשפוט. זה הכל.
