פתיח חשוב
לא פעם יש מי שתוהים מדוע אני מוסיף בכתבות שלי את הפן האישי. זה לא קורה תמיד, אך זה קורה לא פעם. ייתכן שאני עושה זאת כיוון שכל מה שאני רואה מתורגם אצלי בראש ל'האם זה מתאים לכתבה הבאה או לא'. לכן, כשאני נתקל במשהו שמעניין אותי אני חושב שהוא גם יעניין את הקוראים.
>> למגזין המלא - כנסו עכשיו <<
בשל כך, לא פעם תמצאו אותי כותב מה הרקע שלי לסיפור. כשאני משתף אתכם מה אני חוויתי בדרך לכתבה הזאת – אני מרגיש שאני מחבר אתכם הרבה יותר לסיפור. כמובן, שכמו כל דבר בחיים, יש לעשות זאת במידה ומשורה. בסוף הקוראים באים לקרוא את הכתבה המעניינת ולא מה דעת הכותב עליה.
הכתבה הזאת היא מסוג הכתבות שאני צריך להקדים ולומר את הקשר שלי. הכתבה לא נכתבה ביום אחד. היא נפרשה על פני שבוע ימים ונערכה מעבר לים בהיותי בהולנד (להרחבה ראו את הכתבה "כשכיביתי את הפלאפון לשבוע" המתפרסמת במגזין זה).
השדכנית דליה קורצוויל ומשפחתה גרו עד המלחמה באוקראינה. היא ובעלה היו מורים בבית הספר היהודי ושותפים פעילים בענייני הקהילה. המלחמה גדעה הכל והם נאלצו לברוח. בלי יותר מדי תכנונים הם התגלגלו להולנד ובחודשים האחרונים הם כאן. כשאנחנו באנו לחופשה בהולנד פגשנו את משפחת קורצוויל בבית משפחת קמיסר, שלוחי חב"ד באמסטרדם וככה, במהלך השבוע, גלגלנו שיחה.
הייתה זו שיחה מרתקת על עולם השידוכים החרדי ועל פגעי המלחמה.
למען הגילוי הנאות: דליה הייתה השדכנית שלנו. יחד עם שדכנית נוספת (ש'ייצגה' את הצד של אשתי) הם עשו את השידוך שלנו.
זה לא בשלוף
כמה שנים את עוסקת במקצוע?
"אינני זוכרת בדיוק", עונה דליה, "אבל מדובר בלמעלה מחמש עשרה שנה".
"זה לא התחיל בהיותי שדכנית. הייתי מה שנקרא 'מאכערית'. עשיתי שידוך לאחי הבכור. אח שלו", מצביעה דליה על הרב קמיסר, "עם הזמן הגיעו אלי עוד פניות וכך התחלתי לעסוק בזה".
יש לך רשימות מסודרות במחברת, איך זה עובד בדיוק?
"אין לי", מחייכת דליה, "הכל בוואטסאפ. הקב"ה זורק לי רעיונות ואני מעבירה לאנשים את ההצעות שעלו לי".
כמה זמן את מקדישה לעיסוק בזה?
"הרבה. הרבה מאוד. זה לא קורה ברגע".
אני רוצה לשתף אותך בתחושה שהייתה לנו בשידוכים. התחושה היא שהשדכניות מציעות את כל הבחורים שיש להן במאגר לכל הבחורות שיש להן, בלי להקדיש הרבה מחשבה. לדוגמה: היא ג'ינג'ית – אז בוא נציע את כל הג'ינג'ים שיש לי. מכירה את זה מקרוב?
"ממש לא", דליה עושה פרצוף מלא בסלידה, "אני יושבת על כל רעיון שעות. אני לא עושה שידוכים בשביל כסף. אני שליחה במקצועי, עסוקה בלעשות טוב לאחרים, אני מרגישה את זה גם בעבודה הזאת".
בואי נדבר רגע על הכסף, את חושבת ששדכנית מקבלת מספיק או שצריך לתת לה יותר?
"אם נאמר את האמת אני חושבת שהשדכניות מקבלות סכום יפה, אבל לפעמים השעות שהשקעתי על זה, אינן שוות את המאמץ".
שדכנית אמרה לי פעם שאם היא תעשה חשבון כולל, יצא שכמות השעות שהיא השקיעה על שידוך מסוים יוביל לכך שאפילו שמשלמים לה אלף דולר מכל צד, היא כאילו הרוויחה שלושים שקל לשעה. את מבינה אותה?
"לגמרי. זה עבודה של שעות. שידוכים לא באים בשלוף. אחר כך צריך להפגיש את הזוג ולתאם בין הצדדים. זה לוקח זמן הדברים האלה. לא סתם נאמר: 'קשה כקריעת ים סוף'".
איך אני יאמר זאת בעדינות, את משקרת לפעמים לאחד מהצדדים על מנת לקדם שידוך?
דליה מחייכת: "אני לא יודעת לשקר. ייתכן שיש דברים שאני פשוט לא אומרת. סוף דבר על המשפחה לבדוק לעומק יותר. אני רק מביאה נתונים יבשים. על המשפחה לוודא שהכל תקין לנחת רוחם".
אבל יש לפעמים שחייבים לשקר...
"לשקר לא מועיל לכלום. במקרים מסוימים אפשר לשאול רב מה מספרים ומה לא. אבל כשדכנית אני לא משקרת. הנה עוד מעט אני מפגישה זוג שהיה לה בעבר הרחוק סעיף נפשי קל. על המשפחה של הבחור לבדוק את זה. אני אומנם לא סיפרתי, טוב נו, גם הבחור לא הכי... אבל זה דברים שהמשפחה צריכה לבדוק ולהחליט אם זה מתאים לה או לא".
היה לך זוגות שאת שידכת, שהתגרשו?
"כן. לא הרבה, אבל קרה".
איך התחושה?
"מה אני יכולה לעשות? אני לא אחראית על החיים שלהם. זה כן קצת מצער אבל זה עניין שלהם עד כמה הם טיפלו בעצמם או לא. שדכנית לוקחת אחריות להפגיש בין זוגות, על המשפחות, כאמור, לעשות את הבדיקות שלהן על מנת לוודא שזה השידוך הכי טוב עבורם".
לצאת מהסרט מהר
בשלב הזה של השיחה אנחנו עוברים לדבר על כך שקשה למצוא בחורים טובים. "בחורים לא ממהרים להתחתן", אומרת דליה בצער. "הם טוב להם. למה להיכנס למחויבות".
אז יש מצוקה של בנות?
"בהחלט. הרבה בנות תקועות".
אבל כאן דליה מפתיעה ועוברת לדבר לבנות במקום להעביר 'מוסר' לבנים. "אבל מה בנות חושבות לעצמן? יש בנות שלא נראות טוב, בלשון מעטה, והן מחפשות בחור חתיך ומושלם. אם את לא נראית טוב את יכולה לקבל את מה שאת רוצה?! לא. צאי מהסרט שאת חיה בו".
קצת בהלם, אני שואל: ובנים מקבלים מה שהם רוצים?
"כן", דליה מפתיעה, "בנים, לא משנה איך הם נראים, הם מקבלים את מה שהם רוצים. הם מלכים".
אז את אומרת לבנות להתפשר?
"אני אומרת לצאת מהסרט. לא אומרת לאף אחת מה לעשות עם החיים שלה, כי הם שלה. אבל אם את לא רוצה להישאר רווקה עד גיל שלושים – ואז מילא להתפשר – תעשי חשבון נפש עם עצמך על איזה שידוך את מוכנה לשמוע כבר כשאת צעירה ותתחילי לשמוע הצעות שהם אולי לא הכי טובות בעולם, אבל הם הרבה יותר ממה שתקבלי אחר כך או חלילה ישאירו אותך תקועה".
שאלה שמסקרנת אותי אישית, את בעד להתחתן מוקדם?
"כל אחד לפי עניינו. יש מי שהוא בוגר מאוד וזה מתאים עבורו ויש מי שלא".
טיפ למי שנכנס לעולם השידוכים?
"פיתחתי הדרכה להצלחה בשידוכים, בה, בין השאר, נבדקות המחשבות והאמונות המגבילות, ואז הדרך להצלחה פתוחה בעז"ה. ניתן לבקש אצלי את ההדרכה וכמו כן, טיפ חשוב מאוד יהיה לשבת עם עצמך ולרשום מה מחפשים בשידוך. ממש כרשימה. על מה מתפשרים ועל מה לא. ככה באים מכוונים הרבה יותר".
הכל קרס ברגע
השיחה מתגלגלת ואנחנו מגיעים לדבר על הרגע הזה שבו אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים בלב הולנד.
"ברחנו מהמלחמה", משתפת דליה, "ארזנו שתי מזוודות רק לשבועיים לכל המשפחה במטרה להיות ליד הגבול תקופה. היינו בטוחים שנחזור מיד. אף אחד לא האמין שתהיה מלחמה. ברגע אחד, עבודה של 20 שנה ירדה לטמיון. היינו שלוחי חב"ד בקהילה, שימשנו גם כמורים בבית ספר היהודי בדנייפר ופתאום בסוף חודש אין משכורת. זהו. זה עבודה תחת שליח חב"ד שם, אין פנסיה או דמי פיצויים.
"שליח חב"ד בדנייפר, יהודי יקר מאוד ונפלא, עסוק בלעזור לכל כך הרבה אנשים שבאמת זקוקים לו. מה הברירה שלנו? המשכנו הלאה. הגענו לגבול והחלטנו בינתיים להמשיך להולנד. יש לנו כאן מלון שהממשלה נותנת ללא עלות לשנה הקרובה. כל אדם מקבל 200 יורו לחודש. לא סכום לחיות איתו, אבל זה גם משהו. הקהילה היהודית עוזרת וב"ה שיש לנו כאן משפחה".
"אני בטוחה שזה לא קל להם שנפלנו עליהם ככה", משתפת דליה, "הם באמת נפלאים. אנחנו מקווים להמשיך כשיתאפשר. בעלי, שכרגע נותר ללא עבודה, עושה הסבת מקצוע ולומד סייבר".
סיפור לא פשוט בכלל...
"בהחלט. עד שאתה בטוח שאתה על מי מנוחות ודי מסודר על החיים, לא יותר מדי אבל, ב"ה, לא פחות מדי, והינה הכל נגדע בבת אחת וצריך לעזוב. אז אני מנסה להמשיך קצת עם השידוכים ולנהל פחות או יותר סדר יום, אבל זה לא פשוט עם הילדים ובכלל. אתה לא בבית שלך".
(לתגובות לכתב ari@kikar.co.il)
