כשהגוף משוחרר מהשבי והנפש עדיין כלואה | הכל על 'תסמונת שטוקהולם' 

בית כלא (צילום: shutterstock)

ביום ראשון השבוע, לאחר 471 יום בשבי מפלצות החמאס, שוחררו החטופות רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר. לצד השמחה על חזרתן על הרגליים, ישנה דאגה רבה למצבן הנפשי ולצלקות שהם נושאות על נפשן.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

למחרת חזרתן התייחס פרופ' חגי לוין ראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, למצבן של החטופות, ואמר כי אין כרגע לרומי, אמילי ודורון "בעיה רפואית דחופה שמחייבת טיפול מיידי".

יחד עם זאת, הוסיף כי "אנחנו עוד לא יודעים מה הפגיעות שהן עברו, כולל כאלה שיכולות לגרום להן לנכות. אנחנו רואים שלאמילי חסרות אצבעות".

עוד אמר כי "מהניסיון שראינו מהחוזרים בעבר, לפעמים יש שלב של אופוריה ראשונית, התרגשות ושמחה מובנות ומוצדקות ברגע החזרה. אבל אחרי כמה ימים, כשהאמת הכואבת והזיכרונות מציפים, יש נפילה. אז אנחנו צריכים לדעת ללוות גם אותן ואת המשפחות שלהן לאורך כל הדרך ולא רק ברגעים השמחים".

בין התופעות האופייניות לאנשים ששבו מהשבי, היא 'תסמונת שטוקהולם'.

מהי "תסמונת שטוקהולם"?

ב-23 באוגוסט 1973 נכנסו שני שודדים לסניף קרדיט-בנק בבירת שבדיה, שטוקהולם. הם החזיקו ארבעה מעובדי הבנק כבני ערובה במשך חמישה ימים בתוך כספת הבנק, חלל אחד שגודלו מטרים ספורים.

ככל שנקפו השעות, באופן מפתיע, החל להתפתח קשר רגשי ייחודי וקרוב, בין העובדים הלכודים לבין התוקפים. כאשר במהלך החילוץ התברר כי החטופים מתנגדים לחילוצם, וראו במשטרה איום ובשודדים מגינים. הם אף סירבו להעיד נגד החוטפים בבית המשפט.

תגובתם האמפטית של החטופים אל השודדים נחקרה ולבסוף קיבלה את הכינוי "תסמונת שטוקהולם" (Stockholm syndrome), מדובר על מצב בו במקום שהחטופים יביעו כעס ותרעומת על השובים שלהם, הם גילו כלפיהם הבנה ואמפתיה. במקרה הזה אחת מן השובות אף התיידדה עם אחד השודדים ואחרת הקימה קרן לאיסוף כספים להגנה המשפטית עליהם.

לאורך השנים, ובעקבות שורת מקרים דומים, החלו החוקרים להעמיק בנושא ולעמוד על שורשי התופעה המוזרה מה, שמחברת בין הקצוות הכי קיצוניים - החוטף והנחטף, ולהבין את סיבותיה.

הסיבות להתפתחות תסמונת שטוקהולם

• תחושה חיובית כלפי החוטף: בידוד ממושך של הקורבן עם התוקף, כאשר הוא מנותק מהעולם החיצון ונמצא בקשר רציף ובלעדי עם התוקף שלו. במצב כזה, הקורבן הופך תלוי לחלוטין בתוקף לצורך הישרדותו הבסיסית, מה שמגביר את הסיכוי שיפתח כלפיו תחושות חיוביות.
• זיקה רגשית לחוטף: חשיפה ממושכת של הקורבן לאלימות או לאיומים מצד התוקף. הפחד המתמיד מפני פגיעה, לצד הכמיהה הטבעית לביטחון, עלולים ליצור אצל הקורבן זיקה רגשית עמוקה למי שאחראי לגורלו.
• הפחד מבריחה: מתוך רצון להגנה, החטוף רואה בחוטף מקור נחמה וביטחון שמגן עליו. האפשרות לברוח או להיחלץ הופכת מבעיתה יותר מהחיים במחיצת החוטף.
• הכרת החוטף מקרוב: השהייה ביחד, שבמהלכה מכירים בני הערובה את החוטף כאדם עם בעיות ושאיפות, במיוחד בהקשר אידאולוגי, משפיעה על החטופים להאמין שהשקפת עולמו של החוטף צודקת.
• דמיון והכחשה: החטוף מנסה להתנתק רגשית מהמצב על ידי הכחשה. הוא מדמיין שהכל חלום, ישן הרבה ומדמיין חילוץ פלאי. בהתאם למידת הזדהותו עם החוטף, הוא יכחיש שהחוטף אשם ויאשים במצב את המחלצים ואת התעקשותם להעניש את החוטף.
• הזדהות עם האחר: מאפייני אישיות מסוימים כמו נטייה להזדהות עם האחר ולחפש בו את הטוב, עשויים להגביר את הסיכון לפתח תסמונת שטוקהולם במצבי שבי או אלימות.

התסמינים הרגשיים של תסמונת שטוקהולם

תסמונת שטוקהולם מתאפיינת במספר תסמינים עיקריים, המעידים על התפתחותה אצל קורבן של חטיפה או אלימות ממושכת. בין התסמינים הבולטים ניתן למנות:

• הזדהות של הקורבן עם התוקף וניסיון להבין את מניעיו ומעשיו, תוך גילוי אמפתיה כלפיו.
• התפתחות של רגשות חיוביים ואף אהדה של הקורבן כלפי התוקף, למרות הנזק שנגרם לו.
• נכונות של הקורבן להגן על התוקף ולתמוך בו, אף מול גורמים חיצוניים כמו רשויות החוק.
• חוסר רצון או נטייה של הקורבן לברוח או להשתחרר ממצב השבי, גם כשיש לו הזדמנות לכך.

עם זאת, לא בכל מקרה ומקרה חייבים להופיע כל התסמינים, וחומרתם יכולה להשתנות. עם זאת, שילוב של מספר תסמינים אופייניים מהווה אינדיקציה משמעותית להתפתחות תסמונת שטוקהולם אצל הקורבן.

התסמינים הפיזיולוגיים של תסמונת שטוקהולם

אנשים המאובחנים בתסמונת שטוקהולם נוטים להציג סימפטומים פיזיולוגיים פוסט-טראומטיים שכוללים:

• סיוטי לילה.
• אינסומניה (נדודי שינה).
• פלאשבקים.
• חרדות

תסמונת לימה

לתסמונת שטוקהולם יש אחות תאומה אך שונה: "תסמונת לימה", שם המצב הוא הפוך, ואלו הם דווקא החוטפים שמפתחים אהדה כלפי השבויים שלהם.

ישנן מספר סיבות שבגללן זה עלול לקרות: לעיתים זה נובע מכך שאחד (או יותר) מהחוטפים לא מסכים עם התכנית, או שהם פשוט לא מרגישים שהם מסוגלים לפגוע בחפים מפשע. כאשר אחד החוטפים הוא גם זה שאמון על הטיפול בשבויים - מביא להם אוכל או מטפל בפצעיהם וכדומה, קיים סיכוי גבוה יותר שהוא יפתח רגשות ויחוש אמפתיה אמיתית כלפיהם וירצה לדאוג לרווחתם.

את שמה קיבלה תסמונת לימה בעקבות חטיפה אחרת שהתרחשה בפרו בדצמבר 1996. במהלך מסיבה שהתקיימה במעונו של שגריר יפן בבירה לימה, פרצו למקום חברי תנועה מהפכנית והתבצרו עם כמאה בני ערובה. אולם, רוב בני הערובה שוחררו כעבור שעות ספורות.

הסיבה הרשמית הייתה שבשלב מוקדם פיתחו השובים רגשות אהדה כלפי חלק גדול מהשבויים שלקחו בשבי.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

על בני הערובה נמנו גם דיפלומטים ואנשים מצמרת השלטון ועולם העסקים של פרו, ביניהם גם מי שלימים הפך לנשיא פרו. בפשיטה שהתבצעה חודשים רבים מאוחר יותר נהרג שבוי אחד בחילופי אש עם הקומנדו הפרואני, אך החוטפים לא פגעו בשבויים.

גולשים יקרים: התחדשנו בנגן וידאו חדש ומתקדם. נתקלתם בבעיה בצפייה? פנו אל הספק שלכם לפתרון התקלה ולאחר מכן פנו אלינו ועדכנו אותנו עם איזה ספק אתם גולשים.

צפייה נעימה!