בימים אלו, לפני 767 שנים, בכ"ג בשבט תקי"ח (10 בפברואר 1258), נחתם גורלה של אחת הערים המרתקות בהיסטוריה האנושית. בגדאד, "עיר השלום" כפי שכונתה, הייתה אז הרבה יותר מסתם עיר בירה - היא הייתה מטרופולין תוסס של למעלה ממיליון תושבים, מרכז תרבותי שוקק ובירת האימפריה המוסלמית החזקה בעולם.
דמיינו לעצמכם עיר מתוכננת להפליא בצורה עגולה, משתרעת על גדות נהר החידקל, מוקפת חומות איתנות ומוגנת על ידי צבא של 60,000 לוחמים. כזו הייתה בגדאד בשיאה. העיר לא נבחרה במקרה - מיקומה האסטרטגי בין נהרות הפרת והחידקל הפך אותה למרכז המסחר והתרבות של העולם המוסלמי.
מערכת תעלות מתוחכמת, שנבנתה במשך מאות שנים, הזרימה מים מהנהרות אל העיר והשקתה את שדות הסואד - האזור החקלאי העשיר שהקיף אותה. המיסים שנגבו מהחקלאות המשגשגת ומהמסחר הפורח מימנו בנייה מפוארת של ארמונות, מסגדים, ספריות ובתי חולים.
בגדאד הייתה גם מרכז מנהלי משוכלל. ארבעה מוסדות מרכזיים הבטיחו את הסדר הציבורי: החיסבה - שפיקחה על השווקים והמסחר, השורטה - המשטרה ששמרה על הביטחון, הקאדי - מערכת בתי המשפט, ומשפט הח'ליף - הערכאה העליונה. השילוב ביניהם יצר מערכת מנהלית יעילה שהפליאה אפילו את המבקרים האירופאים.
בית החוכמה (בית אל-חכמה), הספרייה המפורסמת של העיר, היה אוצר בלום של ידע. מאות אלפי כתבי יד ותעודות היסטוריות, מדעיות, דתיות וספרותיות נאספו בו. המדרסות (בתי המדרש) של העיר משכו אליהן תלמידים מכל רחבי העולם המוסלמי.
אבל בראשית המאה ה-13, העיר כבר לא הייתה בשיאה. הח'ליף, למרות חשיבותו הסמלית כמנהיג העולם המוסלמי, היה למעשה בובה בידי מצביאים טורקים וממלוכים. עם זאת, תחת שלטונו של הח'ליף א-נאצר (1180-1225) זכתה העיר לתקופת התאוששות. א-נאצר ניצל את התפוררות האימפריה הסלג'וקית כדי להחזיר לבגדאד חלק מעצמאותה ולהרחיב את שטחה בעיראק.
הצלחתו של א-נאצר הייתה יותר מסתם ניצחון צבאי. היא סימלה תחייה תרבותית מרשימה. המדרסות של בגדאד הפכו שוב למרכזי הלימוד הדתי החשובים ביותר בעולם האסלאמי. סוחרים ומלומדים נהרו לעיר, והמסחר פרח. אך התחייה הזו הייתה זמנית.
כשהמונגולים החלו לדפוק על שערי העיר, הח'ליף אל-מסתעצם לא השכיל להבין את גודל הסכנה. הוא זלזל בהתרעות המוקדמות אחרי שצבאות מונגוליים קטנים נהדפו בשנים 1238, 1242 ו-1244. במקום לחזק את החומות ולגייס צבא, הוא בחר להתעלם מהאיום. הוא לא ידע שבתוך ימים ספורים, אחת הערים המפוארות בהיסטוריה תהפוך לעיי חורבות, ו-508 שנות שלטון בית עבאס יגיעו לקיצן הטראגי.
המונגולים לא הגיעו במפתיע. שנים לפני הכיבוש הסופי, בשנת 1257, שלח הח'אן הגדול מונגקה מסר מאיים לח'ליף אל-מסתעצם: "לכשאוביל את צבאי אל בגדאד בזעם, גם אם תיחבא בשמיים או בארץ, אגרור אותך מטה מהרקיע". הח'ליף בחר להתעלם, החלטה שתעלה בחייו ובחיי מאות אלפי תושבי עירו.
בנובמבר 1257 יצא לדרך אחד הצבאות הגדולים ביותר שהמונגולים אי פעם גייסו למבצע אחד - 150,000 לוחמים תחת פיקודו של הולגו ח'אן. זה לא היה סתם צבא מונגולי. הולגו הביא איתו קואליציה מרשימה: לוחמים גאורגים שרצו לנקום את חורבן בירתם, צבא ארמני, כוחות צלבניים מאנטיוכיה, אלף מומחי ארטילריה סינים, וכוחות פרסיים וטורקיים.
במחצית השנייה של ינואר 1258 הגיע הצבא העצום לשערי בגדאד. הולגו חילק את כוחותיו לשני חלקים, משני צידי החידקל, בתכנון אסטרטגי מבריק. בהתחלה נראה היה שיש תקווה - הכוחות העבאסיים הצליחו להדוף את ההתקפה המונגולית בגדה המערבית. אבל זה היה רק הקרב הראשון.
המונגולים הפתיעו בטקטיקה מתוחכמת - הם פרצו את הסוללות של תעלות המים והציפו את האזור שבעורף הצבא העבאסי. הלוחמים העבאסים מצאו את עצמם לכודים בין המים לחרב המונגולית. רבים נהרגו, אחרים טבעו.
ב-29 בינואר החל המצור הרשמי. הכוחות הסיניים, מומחי המצור, הקיפו את העיר בחומת מצור וחפרו חפיר. מכונות מצור ובליסטראות הפגיזו את חומות העיר ללא הפסקה. ב-5 בפברואר נפרצה החומה. אל-מסתעצם, שסירב עד אז להאמין שהעיר תיפול, ניסה לפתוח במשא ומתן. המונגולים סירבו להקשיב.
ב-10 בפברואר, אחרי 11 ימי קרב בלבד, נכנע הח'ליף. שלושה ימים מאוחר יותר נכנסו הכוחות המונגוליים לעיר. בגדאד, שעמדה איתנה במשך חמש מאות שנה, נפלה בפחות משבועיים. מעטים ידעו אז שזה לא סתם עוד כיבוש - זה היה הרגע שבו השתנו פני המזרח התיכון לנצח.
מה שהפך את המצור לייחודי היה לא רק גודל הצבא או משך הזמן הקצר, אלא העובדה שהמונגולים ראו בבגדאד יותר מסתם עיר. היא הייתה סמל של התנגדות, מרכז של "מרי והתססה" כפי שהם ראו זאת. לכן הם לא הסתפקו בכיבוש - הם רצו למחוק אותה לחלוטין מעל פני האדמה. וזה בדיוק מה שהם עמדו לעשות בימים הבאים.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com