למה על השואה לא מתאבלים?

שישה מליון נרצחים הם לא סיבה ליום אבל לאומי? (צילום: מתוך ויקיפדיה)

השמירה הבלתי מתפשרת על ימי התענית והזיכרון שנקבעו לציון שלבים שונים בחורבנו של בית המקדש מעוררת השתאות ומלווה פעמים רבות בחוסר הבנה.

ההיסטוריה היהודית רצופה באירועים טראגיים והרי גורל לא פחות מיום תחילת המצור על ירושלים או בקיעת חומותיה. יום הטלת המצור על ירושלים לא עלה ככל הנראה בחייו של אף לא יהודי אחד, בעוד שהשואה למשל עלתה בחייהם של ששה מליון יהודים וחרף זאת ההלכה אינה מספקת כלים הלכתיים לקביעת מועד מיוחד לציון מאורע מזעזע ומחריד זה בתולדות עם ישראל. השאלה המתעוררת מאליה הנה כמובן, מדוע.

אין חולק כי חייו של היהודי חשובים ביותר "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" (סנהדרין פרק ד' משנה ה') ולהיפך, זאת מכיוון שהיהודי מהווה את האמצעי להגשמת תכליתה של הבריאה שהרי "אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (שבת פח.) , "אם לא בריתי יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג' כה') וכו'.

תהליכי התחלנות גרועים מהשואה

תהליכי ההתבוללות והחילון הנם הרסניים לא פחות מהשואה שהרי תוצאתם זהה - פחות יהודים שומרי ברית בעולם, לא במובן של פחות בלגים או שוויצרים בעולם אלא פחות במצבת משמשיו של בורא העולם הקדוש ברוך הוא. ימי התענית שקבעו חז"ל עניינם נשמת העם היהודי, לא גופו, שהרי אם גופו של היהודי היה מושא התענית אזי אין יום בלוח השנה היהודי הנקי מאסון, רדיפה או פוגרום.

חורבן בית המקדש היווה עדות לא על הידרדרות במצבו הרוחני של עם ישראל והתרחקותו מהקב"ה, אלא על נפילה לתהום מהבחינות הללו. הרפיון בשמירה על התורה והוראותיה, לא רק שמהווה סכנה להמשך קיומו של העם היהודי כעם - שהרי ללאומיות יהודית בלא תורה אין שום ערך ותעיד על כך גסיסתה האיטית והעקבית של התפיסה הציונית או מה שנותר ממנה - אלא מעמידה בספק את המשך קיומו של העולם כאמור לעיל.

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה, במצוות ובגמילות חסדים, מפני מה נחרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם... רבי יהודה ורבי אליעזר אמרי תרוויהו – ראשונים נתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים לא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם" (יומא ט:).

דברי חכמינו לפיהם שנאת החינם, שמן הדין בית דין אף אינו מלקה עליה (לאו שאין בו מעשה), הביאה לגלות של אלפי שנים וזאת על אף השלמות שהייתה בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, בעוד שעבירות החמורות הרבה יותר שהן ב"יהרג ואל יעבור" הביאו לגלות קצרצרה של 70 שנים בסך הכל - נראים תמוהים וקשים מאוד.

ר' אליעזר ורבי יהודה מסבירים כי מאחר והעבירות בתקופת הבית הראשון היו ידועים ומפורסמים לכל, דהיינו העבירות היו בחיצוניות, הרי שעם התעוררות הרצון לתקן את המעשים ולשוב בתשובה לא היתה כל בעיה לעשות זאת שהרי ברור היה לכל על מה עליהם לחזור בתשובה. לכן "כיוון שנתגלה עוונם נתגלה קיצם".

ואכן התורה אומרת בעניין חורבן הבית הראשון "אז תרצה הארץ את שבתותיה" (ויקרא כו' לד') – כלומר מספר שנות הגלות כמספר שנות השמיטה שלא נשמרו, עובדה שיכולה אגב להתברר בנקל על ידי חישוב מספר השנים בהם מלכו מלכים שלא עשו את רצון ה' על פי המפורט בתנ"ך וחישוב מספר שנות השמיטה שאמורות היו לחול בתקופות אלו.

מטרת התענית היא הרהור נוקב במצבינו היום

בימי בית שני הבעיה לא היתה במעשים הגלויים, מהבחינה הזו הכל היה על הצד הטוב ביותר - למדו תורה בשקידה וקיימו מצוות בהידור. הבעיה החמורה היתה נעוצה בפנימיותו של היהודי, בריקבון הפנימי שהחל לכרסם בו בהיחבא ולאכול כל חלקה טובה בלבו; שמירת המצוות שבין אדם למקום לא הביאה לידי אהבת הקב"ה – "על אשר לא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה:) ושמירת המצוות שבין אדם לחברו לא הביאה לידי אהבת הזולת – "מדשתקי משמע דניחא להו" (גיטין נה: בעניין קמצא ובר קמצא).

כתוצאה מהחורבן הפנימי של לב היהודי, המעשים שאמורים היו לחדור לפנימיותו ולשנות את מהותו הפכו למעשים טכניים יבשים שהיו לא יותר מאשר תוצאת הרגלים או תוצאת רצון לצאת ידי חובה ותו לא. כשם שלהבדיל ציות לחוק האזרחי אינו מביא בהכרח להפנמת חוקי המוסר וכמו כן אין בו כדי ללמד כי המציית לחוק מונע על ידי ההזדהות עם חוקי המוסר, כך גם הדקדוק במצוות אינו מביא בהכרח להפנמת יראת השם ואין בו כדי להעיד בהכרח כי המדקדק במצוות מונע מאהבתו.

כיוון שהפגם בימי בית שני החל לחדור לרובד הפנימי והמוסתר מן העין, גם כאשר התעורר רצון כנה ועז לתקן את המעשים ולחזור בתשובה – לא היה ברור על מה, שהרי ברובד החיצוני הגלוי לעין הכל היה מושלם! כבר אין המדובר בתיקון מעשים גלויים וספורים כבימי הבית הראשון אלא בשינוי רדיקלי של מהות האדם וזה כבר הרבה יותר מסובך, ולכן "כיוון שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם".

כיוון שכך מטרת התעניות אינה העלאת הרהורים נוסטלגיים או התרפקות על העבר, אלא התבוננות נוקבת בהווה על חורבנו הפנימי של היהודי היום. על היהודי לעורר את הרצון לטלטל ולזעזע את מהותו וזאת בכדי לתקן את הפגמים שהביאו לחורבנו הפנימי, זה שחורבן בית המקדש היה ביטוי חיצוני לו כמאמרם "בית חרוב החרבת..." (סנהדרין צו).