הייתי היום בישיבת "מיר" החרדית בשכונת "בית ישראל" שבירושלים, ולא בדיוק נהניתי לראות את המחזה המקומם הזה: אלפי צעירים חרדים, בני הישיבה, צובאים על חדר האוכל שממוקם בשעריה, שם יושבים רק שבע {!] פקידים של משרד החינוך וסוקרים את תעודות הזהות של התלמידים. זה היה נראה יותר כמו דיר של תרנגולים – הכל היה צפוף.
ההמתנה הייתה מורטת עצבים, שעות של ציפייה עלו בתוהו, שכן הסרט האנושי הזה עמד דום, לא נע ולא זע, והתור רק השתרך עוד ועוד. "אלו," מפטיר באוזני תלמיד הישיבה פ. י. "כנראה ניצלו גם את הבלבול הלא קטן בתחום ששורר בישיבה בעקבות העדרם הכפוי של ראש הישיבה כמו גם משגיח הישיבה ששוהים בחו"ל בעידן הזה". ומטעים: "כך שבתוך אי הסדר הזה יתווסף עוד מנת אי סדר, ואווירת ה"ונהפוך הוא" תהיה בשיאה".- ´פורים קטן´ ". דברי פ. י.
למרות שאיני לוקה בתסמונת כהת החושים של ה"קטלוגים" [המאפיינת בעיקר עיתוני בית חרדיים] ש´מסמנת´ מידית כל אדם שאינו נמנה על החוג שהנני משתייך ואולי "לא אוהב" אותי ל"אויב", קשה מאוד בסקירה יבשה של המפה שלא להיווכח בסלקטיביות של חקירות העומק שנערכות לאחרונה בישיבות ובכוללים החרדיים, בו בזמן שהעולם האוניברסיטאי המרווה את הארץ מדן ועד אילת בבנייני פאר, נח על זרי הדפנה, כאילו צדיק תמים היה בדורותיו, כאילו לא נשפך שם כסף כמו מים על כלום. כאילו לא יעלה בכלל על סף דעתנו שאי מי מהצוות המנהלי לוקח קצת מעות לכיסו, או מערים על משרד החינוך... אבל זהו זה.
ומה שמעניין בכל זה, שהצביעות השלטונית הזו היא לא חדשה - היא "עתיקה", שאולה מחטא קדמוני שהעיב על עמנו, ומופיע, כן, דווקא בפרשת השבוע – פקודי. כל כך אקטואלי מתמיד.
הנה, ברשותכם קוראי היקרים, ציטוט דברים קל ממה שכתבתי בנושא בגליון "פרש{יי}ת השבוע" לשבוע זה – פרשת פקודי. הסכיתו: "במדרש תנחומא בפרשתנו אנו מוצאים פרשנות שונה לסיבה שבעטייה בוחר משה לפרט ולפקוד את החשבון המדוקדק של תרומות המשכן ויעודן. "שמע משה ישראל מדברים מאחריו," [...] אומר המדרש, ומיד מבאר: "ומה היו אומרים [...] ר´ חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צוואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחברו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון". [תנחומא, פקודי ד[ כלומר: שמשה שומע קולות רחש מתוך הציבור שמרננים ומפקפקים אחר יושרו והגינותו בכל הקשור לכסף הרב שזרם שם, ועל כך משה מבטיח שהוא יחשוף בפומבי, להיכן בדיוק יועד הכסף, בפרוטרוט, ובלי פספוס של לו אף שקל אחד".
צביעות עתיקת יומין
"המהר"ם [רבי מאיר] שפירא מלובלין, ראש ´ישיבת חכמי לובלין´ שבפולין, היה נואם בעל כושר נאום רטורי חד כאזמל, ואת השאלה הבאה הוא מבקש להציג כמשתאה, מבקש לדעת: כשבני ישראל משתתפים בהרמוניה אחת ומסביב לשעון באיסוף עדיי הנשים לקראת ´חטא העגל´ והנה הם מגלים שמתוך אוקיינוס התכשיטים שנערמו לפניהם נעשה רק ´חרט´ אחד ממנו פוסל ה´עגל´, שהינו ממש גוף קטן וזעיר, השתררה דממת אלחוט מופתית, איש לא צייץ.
אף אחד לא התמרמר והציג את השאלה הכל כך מתבקשת: אייה? אייה שלל התכשיטים הרב שנאסף על ידי כל העם במשך זמן לא קצר? איך מכל השלל הרב הזה, נותר לבושתו אך ´עגל´ מסכן? מי אפוא שדד את התכשיטים לכיסו, או לכיס אשתו אולי? האם הקודים האתיים נשמרו? האמנם? אולם רק כאן, כשמדובר באיסוף דמים לצורך מעוז האלוקים – המשכן, פתאום עולים טרוניות שונות ועיקומי פה אכולי מרירות מקרב הקהל, שצמא לדעת: להיכן הלך הכסף? מי הכניס אותו היישר לכיסו המנופח?. מה זה? מה קורה פה??"
"מכאן, מחדד לנו רבי מאיר, את התובנה המופלאה והיצוקה בסלע הזו: כשמדובר על חפצי וערכי קדושה – תורה ומצווה, אזי יש שאלות לרוב - הצדקנים והטהרנים למיניהם מרימים ראש ומתעוררים חפוזות בקריאות של "טוהר ממון", "שקיפות", ועוד כהנה וכהנה מיני צדקאות שרוממותיהם בגרונם, אולם כשמדובר על מיני תרבות של חול, אלו כמו הכל נאלמים דום; הכל בהיר, הכל תקין, הכל שריר, והכל קיים!. מופלא!"
"ובתרגום אקטואלי פשוט: כשמדובר על אישי תורה ורבבות מצאן מרעיתם, כשמדובר על ישיבות קדושות, מעוז מבטחו של העם הנאנק שלנו, מבצעים חקירות עומק קפדניות וקשוחות, כמו היו חקירות ק.ג.ב., כמו היו אלו הצעירים שודדים נאלחים ´מסומנים´."
"הלא לו רק תחליפו את הניב לד"ר מדופלמים עם פדחת חשופה ובוהקת ותלמידיהם הסטודנטים, או לאישי רוח ותרבות ותלמידי התיאטראות שלהם, כללי המשחק שם ישתנו לחלוטין. הכסף זורם ויזרום כמי נהר, בלי שום בחינה עמוקה ומדוקדקת, בלי זכוכית מגדלת מיותרת. הרבה שחיתויות יש שם, זה ברור לכולם, אבל איש לא שם על לב, אף אחד לא טורח לבדוק. את מי זה בכלל מעניין.. מה חבל. "צביעות נוסטלגית" נוסח העגל - מאפיין של ´תסמין העגל 2011 ´. פקידי החינוך, אתם לא לבד!"
הצגת כל התגובות