חודש אלול. צריך לפשפש במעשים.
ניסיתי לחשוב מה החטא הכי גדול שלי בשנה האחרונה כדי שאבקש עליו סליחה, שאקבל לעתיד, והגעתי למסקנה מאוד ברורה ופשוטה.
המילה סבלנות זו מילה שהיה לי קשה לבטא בשנת תשע"ב.
אין לי סבלנות לכלום.
ברגע שהרגשתי רטט – מייד הצצתי בצג לראות מי מתקשר.
אני רוצה להיות עשיר כאן ועכשיו.
לתור במכולת בטח שאין לי ראש.
סבלנות? אין סיכוי.
דיברתי על זה עם אנשים. מה גורם לי להיות כזה קצר רוח, חשבתי המון עם עצמי ואט אט הכל התחוור לי.
האינטרנט. הסלולר. המחשב. החשמל. המנוע. ואפילו הטלפון הביתי. ואולי נסכם את הכל מאוד פשוט. "קידמה".
בשביל לשלם חשבון בזק מדוע שאמתין בתור בדואר? הרי אפשר לעשות את זה בשתיים וחצי לחיצות, למה שאתקשר להזמין טיסה אם אפשר בלי לחכות על הקו.
הכל מהר, לרדוף אחרי הרוח
שלא נדבר על כל הסיפורים (האמיתיים) של "אקזיטים". למה לעבוד כל החיים אם אפשר לעשות "מכה" ולנוח אח"כ על זרי הדפנה?
בעידן בו הכל מתנהל בלחיצות כפתור, ואנשים משיגים הכל כבר בגיל 20 מקסימום, אנחנו לפעמים מרגישים פרייארים, מנוצלים, פחות שווים, וככל שאני חושב יותר לעומק מה החטא הכי גדול שלי השנה?
כן, באופן ברור ניתן לומר – אין לי סבלנות.
אני כל כך גרוע שבשבת אני לפעמים מקפיץ את היד לכיס כי אני מרגיש רטט. מיותר לציין שהמכשיר הסלולרי לא שם. יודעי דבר אמרו לי שזה נקרא "רטט שבת", וזה כי אנחנו כל כך רגילים לרטט במהלך השבוע, שלפעמים אנחנו מדמיינים רטט בשבת ומייד קופצים להציץ איזה ראש ממשלה התקשר אלינו בבהילות...
וכאן התחלתי להתסכל אחורה, על האבות שלנו, על הפשטות. התמימות.
מי חלם על טלפונים? מי חלם על רכבים? מטוסים? שימו לב שכל המושג קידמה, "שנות האלפיים" הכל מתרכז סביב להשיג ולהשיג דברים כמה שיותר מהר, בלי לחכות, לעשות כסף קל, להתקשר מהר, לסמס, לאן הסבלנות שלנו נעלמה?
ולא שאני אומר שזה לא טוב שיש דרכים לקצר עניינים מסובכים, הבעיה היא שזה עולה לנו במחיר כבד.
זה פוגע בנו בכל מערכות החיים.
חברתית, רוחנית, ואפילו גשמית.
הרצון להרוויח הרבה במהירות ובלי לעשות כלום, גורם לנו לקחת סיכונים שלא מהעולם הזה, ואני בטוח שלא מעט מאלו שקוראים את השורות האלו ברגע זה מזדהים מאוד (לצערי) עם מה שאני כותב...
השבוע דיברתי עם חבר טוב מימות הישיבה הקטנה, ניסינו להבין למה אותה תקופה נחשבת לתקופת זוהר, והגענו למסקנה שזה רק בגלל שאז לא היו סלולריים. זה לא היה פופולרי, וגם היה אסור להחזיק אותם בישיבה, ככה שהיינו מרוכזים אחד בשני, היינו יושבים בחדר ושרים ביחד, הולכים למאפיה בערב ביחד לקנות לחמניה טעימה, הכל היה ביחד. הרמנו את הראש והסתכלנו סביבנו.
והיום מה?
אתה נפגש עם חברים ו70 אחוז מהזמן כל אחד יושב במכשיר החכם שלו.
מה קרה? תשב, תירגע רגע מהכל, תסתכל סביבך, יש עולם יפה בחוץ.
מתי פעם אחרונה נסענו באוטובוס בלי להתקשר, בלי לסמס, ורק התסכלנו סביבנו על ארץ ישראל היפה, על העצים מסביב, על כמות הציפורים המדהימה שעוברת מעל ראשנו כל שנה.
ככה סתם לשבת ולהתבונן בנפלאות הבריאה.
אבל לא, אנחנו במירוץ, צריכים להספיק עוד ועוד ועוד...
הלוואי שככה היינו מרגישים על דף גמרא...
והלוואי שעד שנשב מול הדף גמרא גם אז לא נוציא כל רגע את הסלולר מכל רטט שנרגיש.
גם אם נסתכל סביבנו ברחוב, כל הזמן יש לחץ במדינה הקטנטנה שלנו.
החיים יקרים, ואיזה חברה יש לנו, ולמה אנחנו לא מספיק מתקדמים... אלו מעט מאוד מהמוני השאלות שיש לנו "על הסדר היום הציבורי והחברתי", ולפעמים אני תוהה. תוהה אם שכחנו שאנחנו נמצאים פה בארץ שלנו כמדינה מתוקנת סה"כ 64 שנים?
מה הלחץ?
תראו לי עוד מדינה אחת בעולם שעשתה כל כך הרבה תוך פרק זמן כל כך קצר?
ישיבות פאר, מפעלי צדקה וחסד, וגם בעניין הגשמי - פרסי נובל, טכנולוגיות, סטארטפים, ומה לא?
ולכן אני, אחרי כל כך הרבה מחשבות, בפרוס עלי השנה החדשה אומר לעצמי שאני רוצה לעבוד על דבר אחד חזק לשנה החדשה.
ס ב ל נ ו ת.
ולסיום, אפרופו ה"רטט שבת" אי אפשר בלי להזכיר את השבת הקדושה שלנו,
יש לנו יום אחד בשבוע בלי כלום.
בלי להתקשר, בלי לנסוע, בלי סלולריים, בלי רטט באמצע הלימוד, ואפילו בלי לדאוג מתי להדליק את האור או המזגן.
הרבה "בלי", אבל זה בלי שכולו "המון"! המון, אור של שבת, המון "ביחד", והמון סבלנות. בלי למהר לשום מקום. פשוט לחוות עוד ועוד מעצמנו ומהסובבים אותנו.
בואו ננצל את התקופה הקרובה, יש לנו כמובן את השבתות, יומיים ראש השנה, יום כיפור, סוכות, ושוב שבת, ושוב חג... כמה "סבלנות", ו"ביחד" אנחנו יכולים לנצל מהתקופה הנפלאה הזאת...!
שנה טובה לכל עם ישראל!
לתגובות: Gavry7@gmail.com
הצגת כל התגובות