שלום, אני נועם מהמרכז (31), נשוי למירב (29).
יש לנו ארבעה ילדים מתוקים, הגדולה בת 9, והקטן בן 4. הקשר שלי עם הילדים כאבא, הוא קשר חזק, אני מאוד חי אותם ומרבה לצחוק איתם. מערכת היחסים ביני לבינם מאוד מחוברת מבחינה רגשית.
לא ידעתי מחלות או טיפולים בחיי ברוך ה', הייתי איש בריא בדרך כלל, בחסדי ה'.
הסיפור שלי מתחיל בתחילת חודש אלול בשנה שעברה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אחר בדיקות דם שגרתיות שביצעתי בגין כאבים בבטן, קבעתי תור לרופא המשפחה כמו בכל פעם. כשישבתי מולו והוא הציץ בבדיקות הדם שלי, פניו היו נינוחות כמו תמיד. אבל פתאום הוא התרצן לרגע. ישבתי בדריכות, ממתין למוצא פיו. הוא הגיש לי דף ואמר: "זוהי ההפניה לחדר מיון, תעשה את זה כמה שיותר מהר".
הלחץ היה מטורף.
בחדר המיון לקחו לי מבחנות דם רבות, לאחר שעה אמר לי הרופא: "בסוף המסדרון ימינה, תמתין לבדיקת סיטי".
את הבדיקה עשיתי בפחד גדול, לא יודע מה לחשוב כבר. ביום אחד פתאום הרגשתי מפוחד כל כך. לא הפסקתי לבקש ולהתפלל.
לאחר שעה מבדיקת הסיטי שמעתי את הבשורה: "יש לך גידול ממאיר באזור הבטן, תקבע תור לאונקולוג בדחיפות".
שבוע אחרי הגענו לאונקולוג.
הוא הסביר בסבלנות רבה את כל תהליך התפתחות התאים בגוף. "גידול יכול להיות שפיר, כשהוא גדל במקום בו התפתח ואינו מתפשט לאיברים סמוכים או מרוחקים. או ממאיר – שהוא גידול בעל פוטנציאל להתפשט לאיברים סמוכים או מרוחקים. אצלך הוא אמנם ממאיר, אבל ניתן למוטט אותו" אמר בחיוך. "באת בזמן, עוד קצת והוא היה שולח גרורות לאזור הריאות", הוא עודד אותי.
ואז הוא אמר את הדבר הבא:
"בניתי לך תוכנית לטיפולי הכימותרפיה...".
הרגשתי שעולמי חרב עליי, מירב ראתה את פניי שאמרו הכל, ושאלה: "הוא יצטרך לעבור כימו? למה לא ניתן להסיר את הגידול בניתוח?". האונקולוג החביב הסביר: "הגידול נמצא במקום רגיש מאוד בחלל הבטן, לא מומלץ לחטט שם", ואז הוא המשיך, "לכן בניתי טיפול כימותרפי שייתן לגידול מכה אנושה, אתה צריך לשתף פעולה, ולעמוד בזמנים".
נשימותיי הגבירו את הקצב, הזעתי כולי. מירב אחזה בידי, אחיזה שנתנה כוח, אחיזה שלא אשכח.
"מה הן תופעות הלוואי של הטיפול?", שאלה מירב בחרדה סמויה. "אובדן תיאבון וירידה במשקל. פצעים בפה. בחילות והקאות. היחלשות מערכת החיסון. וכמובן, התופעה שכולם לחוצים ממנה...".
"נשירת שיער?" שאלתי בלחץ. "בדיוק, נשירת שיער שתתחיל מהטיפול השני ואילך", אמר.
החלק הקשה ביותר עליו חשבתי בזמן ששמעתי על הטיפולים, זו נשירת השיער. זו תופעת לוואי שמשנה את הדמות שלי, שתגרום לי להיראות מוזר ומפחיד בעיני ילדיי הקטנים.
חשבתי על הילדים שלי, הם יפחדו ממני, הם יתרחקו ממני, איך הם יקבלו את זה?
התייעצתי עם פסיכולוג ידוע בציבור החרדי, האם לשתף את הילדים בכלל במחלתי. "תלוי", אמר, "אם אתה יכול להסתיר זאת מהם ואתה יודע שהם לא יידעו זאת מגורם אחר, רצוי להסתיר. תחסוך להם בחיים את הפחד הזה", המליץ.
החלטנו שלא לשתף את הילדים, כשהייתי הולך לטיפולים הם היו בבתי הספר, כשנעדרתי לטיפול של כמה ימים מירב בחוכמתה ובעצתה של פסיכולוגית שהייתה בקשר תמידי עימה, ידעה מה לומר להם.
התחלתי להתארגן לטיפול הכימותרפי, כל יום שעבר היה נורא.
כשנכנסתי למחלקה האונקולוגית קיבלה אותי אחות ששאלה אותי שאלות לפני הקבלה למחלקה. לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "לגבי הקרחת, בטוח שיהיה לי?", האחות הביטה בי ברחמים ואמרה: "צר לי, אבל כן. אני מבינה את הקושי, אבל זה יקרה".
התחלתי את הטיפול הראשון, ועדיין אני חושב על הנשירה שעתידה להתחיל אצלי כבר לאחר הטיפול הבא. בלילה, כשאחות אחרת נכנסה לתת לי כדור, שאלתי גם אותה: "רציתי לשאול, יהיה לי נשירת שיער?", היא בדקה את סוגי החומרים שאני מקבל ואמרה: "כן, יהיה לך, אבל אל תדאג, אחרי זה השיער גודל הכי יפה, תאמין לי".
לא הרפיתי והמשכתי: "ממש נשירה, ריסים גבות – הכל?". היא חייכה ואמרה: "אתה רוצה שאני אגיד לך את האמת, או שאני אמרח אותך?", נבהלתי. "את האמת, רק את האמת", עניתי. "אז כן, יהיה לך נשירה ממש הכל, חשוב להגיד לך את זה, ככה לא תיבהל כשזה יקרה"
מתוך מצוקה וחוסר אונים, חיכיתי לשמוע ממישהו שלא תהא נשירה בריסים ובגבות שלי. "עזוב אותך מכל האחיות כאן שרוצות להרגיע אותך, אני אומרת לך רק אמת. יהיה לך נשירה, הכל ינשור ויגדל מחדש הכי יפה, תאמין לי", אמרה בכנות.
גם בביקור רופאים, שאלתי את הרופא בלחץ על עניין הנשירה – "איש יקר, ככל שתהא נשירה יותר, כך תוכל להבין שהטיפול משפיע יותר. אל תבזבז את האנרגיות שלך על הנושא הזה", אמר בקור רוח, ויצא לחדר הבא.
ואז קרה משהו, ששינה את כל התמונה.
יש לי חבר מהישיבה, קוראים לו ישראל.
הקשר בינינו נותק לכמה שנים טובות, ובהשגחה פרטית מתוזמנת, כמה חודשים לפני שגילו אצלי את המחלה, הקשר חודש. הוא חבר כזה שיכול לשתות איתי בירה באיזו גינה, להביא אמגזית לאיזה יער ולהכין חביתה בטבע. אבל תמיד בכל רגע כזה הוא מדבר על עניינים הקשורים למערכת היחסים עם הקב"ה, שיחות של קירבת ה' אמיתית.
שיתפתי אותו בפחד שלי על נשירת השיער.
תאמין לי ישראל, רק בשביל הילדים, שלא ייבהלו. אתה יודע מה זה שייראו אותי בלי גבות, בלי ריסים, ושלא נדבר על שיער הראש: זו טראומה.
"אני בטוח, זה קשה, זה לא פשוט. אבל תגיד, הרופאים אומרים שבטוח תהיה נשירה?".
כן, כמה שניסיתי לשמוע משהו אחר, לא הלך לי. אני כל היום רק על זה, מתפלל על זה יותר מההצלחה של הטיפול.
"ברשותך, תן לי להגיד לך משהו".
• • •
"אתה יודע למה הקב"ה נקרא מלך? כי מלך יכול לעשות מה בא לו".
נו...
"נועם היקר שלי, אתה יכול לבקש מהקב"ה מה שאתה רוצה, הוא מלך, ומלך יכול לעשות מה שהוא רוצה, אתה חייב להאמין ולהגיע לידיעה ברורה: הקב"ה יכול לשנות את הטבע בשבילך. כשאתה מתפלל על זה נועם, תדבר עם הקב"ה בפשטות, תגיד לו שאתה רוצה לראות את מלכותו. תבקש ממנו בגלל שהוא מלך שישנה את הטבע בשבילך, הוא יכול אם הוא רוצה".
מי שהיה שומע את השיחה בינינו, היה חושב שאנו מדברים על הבוס בעבודה.
ישראל, מה יש לך, זה הקב"ה, זו חוצפה ככה לדבר אליו...
"ככה מדברים להקב"ה נועם, ובפקט בתקופה הזו. בדיוק בשפה הזו אתה ממליך אותו עליך. כשאתה אומר לו: 'אתה מלך ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ואתה מבקש ממנו לשנות את הטבע' זו היא מלכות".
אבל זה חסר סיכוי ישראל, כולם כאן אומרים שתהיה נשירה.
"כולם יכולים לומר מה שהם רוצים, ואתה יכול לבקש מה שאתה רוצה גם אם זה נגד הטבע, כי אצל הקב"ה הכל יכול להשתנות, נוני. אנחנו בחודש אלול, חודש של: "דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נ"ה ו') זה הזמן נועם, המלך בשדה".
מהשיחה הזו קיבלתי את הכוח לשנות.
בכל פעם שהתפללתי, קרעתי את השמים ב'שמע קולנו':
אנא ממך רבש"ע, אני מתחנן אליך, שלח לי רפואה שלימה, שהטיפול יצליח. אבל יש לי עוד בקשה ממך, אני מאוד חושש מהנשירה הזו שתלחיץ את הילדים כשאני מגיע הבייתה, אתה יודע כמה הם קשורים אליי. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אנא ממך, הראה לי את מלכותך, אני מתחנן אליך... שלא ינשרו לי הגבות והריסים, שלא אאבד צלם אנוש. וגם אם תחליט אחרת, אנא, שהם לא יפחדו ממני.
הדמעות לא פסקו, והמילים הללו נתנו לי המון כוח, אני מדבר עם המלך, זה שממתין לשמוע אותי. אני אבקש מה בא לי. כך המשכתי בכל תפילה, בתחנונים ובדמעות.
כשמדברים עם הקב"ה מתוך לב שבור, מתוך הבנה שרק הוא יכול לשנות את המציאות, ולי יש אפשרות לבקש, הכל, כל כך אמיתי ברגעים הללו.
סדרת הטיפולים הראשונה הסתיימה, וכך גם השנייה, מנסה לתלוש את השיער, לבדוק האם זה מתחיל, ועדיין הנשירה לא החלה אצלי.
שבוע אחרי הטיפול השני זה קרה.
חפפתי את הראש ואחד מפאותיי נתלשו.
ליבי הלם בחוזקה...
הנה היא באה, הנשירה הגיעה. ניסיתי לתלוש את שיער הזקן הצמוד, הוא נתלש לי ממש בקלות. הכרית עליה הנחתי את ראשי התמלאה בשיער. הרגשתי כבר בתוך זה.
הלחץ היה בשיאו, פתאום באו המחשבות: מה עם הגבות, הריסים שלי, זה ייראה נורא! אבל הרגשתי טוב, הייתה לי אמונה גדולה במערכת היחסים שלי עם הקב"ה.
שבועיים אחרי, הקרחת הייתה ממש ניכרת. בתי הבכורה לילוש, שאלה את מירב מה קרה לשיער של אבא. "אבא השתמש בשמפו מסוים שגרם לו לנשירה", אמרה מירב בשליפה. "ואוו... מה זה? צריך להתקשר אליהם, צריך לתבוע אותם". (כמה כיף זה להיות ילד, הא?)
כל יום שעבר בדקתי את דופק הנשירה, רציתי לדעת האם בקשתי התקבלה.
אתם מכירים את הלחצן ברמזור של ליקויי הראיה, כשלוחצים עליו שומעים: "בקשתך התקבלה".
כך הרגשתי...
בקשתי התקבלה, עם כל הנשירה שהייתה לי: הגבות והריסים נשארו במקומם.
גם אחרי שסיימתי את כל הטיפולים הקשים שהכניעו את גופי, הקב"ה שינה את הטבע עבורי, מלך מלכי המלכים ברחמיו הרבים ריחם עלי ולא איבדתי צלם אנוש ברוך ה'. הנשירה הייתה רק בשיער הראש, ודילול קל בזקן.
• • •
כיום, אני אחרי הטיפולים, והגידול אכן קיבל מכה אנושה. אני במעקבים ובסדרת בדיקות במועד קבוע, אבל דבר אחד לא אשכח מאז, הקרבה הגדולה שהייתה לי בחודש אלול ההוא בתקופת המחלה, הידיעה שהקב"ה כל כך קרוב אליי עכשיו, אותה בדיוק אני רוצה לחדש עכשיו:
כשאני בריא, כשכל כך טוב לי.
נכון, כשהקב"ה נותן לבן אדם משהו הוא מסדר את כל הסביבה של אותו אדם, שיהיו ראויים לקבל את המציאות ככל שתהיה. אבל לבקש תמיד אפשר.
אנחנו לפני יום הדין הגדול. היום 'אלול' נתפס כמשהו מפחיד, אבל דווקא החודש הזה שמכין אותנו ליום הדין הגדול, דווקא כל כך צריכים לשמוח בו ולנצל את אפשרויות הקירבה והשפע שיש בו, גם אם זה נראה כל כך חסר סיכוי אחרי מה שעשינו.
"אמר הקב"ה: אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיבא לפני זיכרונכם לטובה, ובמה? בשופר” (ראש השנה, ל"ד, ב').
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כל מלך הוא בפועל מלך כאשר מתגלה מלכותו, וכשממליכים אותו הוא מרגיש מחויבות לתת מהונו. זה תפקידנו בעולם הזה - לגלות מלכותו יתברך. זה נעשה בכל יום על ידי קיום מצוות, ובראש השנה על ידי המלכתו עלינו בשופר ובתפילות, אין רגעים קרובים יותר מתקופה זו, ובראש השנה, זה הרגע הזה שיכול להפוך הכל.
אסור לנו לפספס את זה...
כשמישהו אומר לך שאתה לא יכול, הוא רק מראה לך את הגבולות שלו, לא שלך.