כי לי כל בכור (במדבר ג' יג')
הגמרא במסכת קידושין ח. אומרת כי למרות שהתורה קבעה שיעור של חמישה סלעים לפדיון הבן בכל זאת ישנם מצבים בהם ניתן לקיים את מצוות פדיון הבן גם בפחות מחמישה סלעים.
וזאת במקרה שהכהן מקבל מאבי הבן חפץ ששוויו בשוק הוא פחות מחמישה סלעים אך הכהן אומר בשבילי החפץ הזה שווה חמישה סלעים ולכן הבן פדוי והאב קיים את מצוותו.
והקשה האור שמח בהלכות ביכורים פרק יב' מדוע שונה דין פדיון הבן מדין פדיון פטר חמור דהרי בפדיון פטר חמור איתא בגמרא בכורות יא. דאם פודה את הפטר חמור בכסף(ולא בשה) אזי צריך לפדות את הפטר חמור דווקא בשוויו ואין הכהן יכול לקבל חפץ בשווי קטן ולומר לדידי שווי לי.
ומתרץ האור שמח דיש לחלק בין פדיון בכור אדם לפדיון פטר חמור. דבפדיון הבן מצוות האב היא לתת לכהן ה' סלעים ולכן אם הכהן אומר לדידי שוויא לי הרי ניתן לומר כי האב נתן את מה שהוא מחויב לכהן.
אבל בפדיון פטר חמור נתינת השה או שווי החמור לכהן הם כפדיון הקדש מפני שיש על הפטר חמור איסור הנאה שרק הפדיון מפקיע את האיסור ממנו.
וכראיה לכך מצינו מתוך דיני פטר חמור דהרי אם הכהן קיבל מהישראל את הפטר חמור בעצמו עדיין לכהן אסור ליהנות מהפטר חמור וצריך הוא הכהן לפדות את הפטר חמור.
ואם כן מוכח דבפדיון פטר חמור יש קדושה שצריך לפדותה על ידי נתינת השה או שווי הפטר חמור וזאת בניגוד לפדיון הבן שיש בה מצוות פדיון ונתינת ממון לכהן אך אין בה פדיון הקדושה.
פדיון הבן חוב ממוני או מצווה של מעשה פדיון ונתינה
לאור דברי האור שמח יש לדון מהו גדר מצוות פדיון הבן. הגר"א ביו"ד סי' שה' כותב כי מצוות פדיון הבן יוצרת חוב ממוני של האב ביחס לכהן.
והראיה שרבי יהודה במשנה בבכורות פ"ח סובר שאם מת האב לפני שהספיק לפדות את בנו אזי גובים את חמשת הסלעים מנכסי האב.ומכך משמע שגדר מצוות פדיון הבן הוא חוב ממוני שיש לאב ביחס לכהן.
כדברי הגר"א סובר המחנה אפרים בהלכ' זכיה ומתנה פרק ז' ולכן כותב המחנה אפרים כי אם החמישה סלעים ניגבו מנכסי האב הרי האב קיים את מצוות הפדיון למרות שלא הוא נתן בידיו את דמי הפדיון לכהן.
והסברא היא כי מאחר שגדר מצוות הפדיון הוא פריעת החוב הממוני לכהן אזי בכל גווני שהחוב נפרע האבא קיים את מצוות הפדיון.
הלבוש ביו"ד סי' שה' פוסק כי האב אינו יכול למנות שליח בכדי שיפדה את בנו וזאת משום שמצוות פדיון היא מצווה המוטלת על האדם בעצמו.
וביאור הדברים הוא שאליבא דהלבוש מצוות פדיון הבן דומה להנחת תפילין ולנטילת לולב דהרי ברור הוא כי אין אדם יכול לומר לחברו טול אתה לולב בשליחותי ועל ידי נטילתך ייחשב כאילו אני נטלתי לולב וכן במצוות תפילין אין אדם יכול למנות את חברו שליח בכדי שיקיים עבורו מצוות הנחת תפילין
והסיבה היא כי מצוות שהאדם צריך לקיים בגופו לא ניתן למנות עליהן שליח מפני שבמצוות אלו התורה מקפידה שהאדם בעצמו יקיים את המצווה ולכן ידי האדם צריכות ליטול את הלולב ועל ראשו צריכות התפילין להיות מונחות.
וממילא שמעינן מדברי הלבוש כי מצוות פדיון היא מצווה שבגופו ולכן היא איננה חובה ממונית גרידא המצריכה לתת לכהן ה' סלעים אלא זוהי מצוות פדיון ונתינת מעות בידיו לכהן.
המנחת חינוך במצוה שצב' הקשה על השיטות הסוברות שמצות פדיון הבן היא חוב ממוני של האב דאם באמת קיים חוב ממוני מדוע אין הכהן יכול למחול על החוב ובעקבות המחילה נוכל לומר כי הבן פדוי וזאת משום שכבר אין חוב ממוני לכהן וממילא גם נוכל לומר שהאב קיים את מצוותו מפני שלאחר מחילת הכהן כבר אין כל חוב.
ומכוח קושייתו סובר המנחת חינוך שבהכרח יש לומר כי מעבר לעניין הממוני שיש במעשה הפדיון יש צורך לבצע מעשה נתינה של ה' סלעים לכהן.
אלא שמסקנת המנחת חינוך מכוח קושייתו כי מצוות הפדיון מורכבת גם ממעשה הנתינה לכהן היא איננה מחויבת ואיננה מוכרחת להיאמר.
מפני שכבר כתב השערי יושר בשער ה' פרק כה' שגם אם מחילת הכהן על החמישה סלעים איננה פוטרת את האב ממצוות פדיון הבן בכל זאת אין ניתן להוכיח מכך את מסקנת המנחת חינוך שבפדיון הבן קיימת יש מצוות נתינה לכהן.
והסיבה היא כי יש לחקור מהי המשמעות של מחילה על חוב. האם מחילת החוב נחשבת כאילו החייב השיב את חובו וממילא החוב כבר נפרע.
או שניתן לומר כי מחילה על החוב היא הסתלקות של המוחל מן הזכות לתבוע את החוב וממילא כתוצאה מן ההסתלקות ומשיכת היד כבר אין מי שיתבע את החוב אך אין המחילה נחשבת כאילו החוב כבר נפרע.
ולאור החקירה יש לומר כי אם נלמד שמחילת החוב היא רק סילוק מזכות תביעת החוב אזי בפדיון הבן ניתן לומר שאומנם לאחר מחילת הכהן על החמישה סלעים אין האבא צריך לתת את החמישה הסלעים לכהן שמחל והסתלק מזכות התביעה.
אך ברור הוא כי ביחס לכוהנים אחרים שלא מחלו ולא סילקו את ידם מן החוב עדיין קיים חוב ממוני ולכן מחילת כהן אחד איננה יכולה לפתור את האב ממצוות פדיון הבן.
וממילא עדיין ניתן לומר כי מצוות פדיון הבן היא חובה ממונית גרידא ובכל זאת בניגוד למחילה בחוב רגיל מחילה על החמישה סלעים איננה פוטרת ממצוות פדיון הבן.
עוד הקשו האחרונים על שיטות הסוברים כי פדיון הבן הוא חובה ממונית דהרי הגמרא בקידושין כט. אומרת כי במקרה שהאב צריך לפדות גם את עצמו וגם צריך הוא לפדות את בנו.
ואין לו לאב עשרה סלעים בכדי לקיים את שתי מצוות הפדיון אלא ברשותו רק חמישה סלעים בלבד אזי יש לו להעדיף את מצוות פדיון עצמו לפני שהוא פודה את בנו. והסיבה היא כי מצווה שחלה על עצמו היא עדיפה.
ומקשים האחרונים דאם מצוות פדיון הבן היא חובה ממונית אזי ממילא על כתפי האב מוטלת חובה ממונית כפולה האחת היא חובה ממונית הנובעת מהחיוב לפדות את עצמו.
והשנייה היא חובה ממונית הנובעת ממצוות פדיון בנו ואם כן מדוע הגמרא אומרת כי מצוות פדיון עצמו היא עדיפה והרי לא מצינו בשום מקום שחובה ממונית אחת עדיפה על פני חובה ממונית שנייה.
אלא על כורחנו צריך לומר שבמצוות פדיון הבן מעבר לחובה הממונית קיימת גם מצוות פדיון הקדושה שיש בבכור. וממילא ניתן לומר כי בראשונה האב צריך לפדות את עצמו מקדושתו ורק לאחר מכן יש לו לפדות את בנו.