בפרשת וַיְחִי, יעקב אבינו מברך את בני יוסף, אפרים ומנשה, בברכה המפורסמת: "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ברכה זו הפכה לדפוס קבוע בברכת הבנים לדורות. על פי רש"י, "הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". אך עולה שאלה: מדוע דווקא אפרים ומנשה? מדוע לא ברכה כללית יותר, כמו "ישימך אלוקים כאברהם, יצחק ויעקב"? ולמה דווקא את בני יוסף, ולא את שאר השבטים?
בספר "בני יששכר" מבאר שמיוחדים המה אפרים ומנשה בכך שהיו אחים שלא רבו ביניהם. למרות שיעקב אבינו הקדים את אפרים לפני מנשה, לא מצאנו שום סימן לקנאה או רגש של תחרות ביניהם. אפרים לא התגאה, ומנשה לא קינא. בניגוד לרוב האחים בסיפור המקראי, אשר לא פעם היו מעורבים בריבים או קנאה, אפרים ומנשה שידרו דוגמה של אחדות ושיתוף פעולה, וזוהי כנראה הסיבה שבזכותה נבחרו לברכה לדורות.
בהשוואה לאחים אחרים בספר בראשית, כמו קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, והאחים ויוסף, אפרים ומנשה הם האחים היחידים שלא היו מעורבים בריב. בכך הם מייצגים את הדרך שבה אחדות ושיתוף פעולה בין אחים, ובין בני אדם בכלל, הם תנאי לברכה אמיתית.
לכן, כשהברכה "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" נאמרת לדורות, יש בכך מסר חשוב: כל ברכה או הצלחה, בעבודת ה' ובחיים בכלל, תלויה בכנות היחסים שבין בני אדם.
בנוסף, אפרים ומנשה גדלו במצרים, ארץ זרה עם תרבות שונה. אף על פי כן, הם שמרו על ערכי התורה והמשפחה. יעקב אבינו, שהיה מודע למורכבות החיים בעולם, ידע שדורות הבאים יתקלו באתגרים וקשיים רבים, ולכן ברך את בניו שיעמדו בניסיון ויתמידו בשמירת ערכים טובים, גם כאשר הם יגדלו בעולם מבלבל ומפתה.
בספר "שפת אמת" (תרל"ב, פרשת ויחי) מציע תירוץ נוסף: למרות שאפרים ומנשה היו דור אחר השבטים, הם הצליחו להתעלות ולהיות חלק משבטי ישראל, וזה נעשה דרך הברכה של יעקב. הברכה לא רק שמחברת אותם לשורשיהם, אלא גם מאפשרת לכל אחד מישראל להתעלות לדרגת אבותיו וזו הברכה שאנו רוצים שתשרה בכל הדורות הבאים.