בפרשת השבוע "ויחי" אנו פוגשים את סיפור פטירתו של יעקב אבינו ופרידתו מילדיו. רגע לפני שיעקב מברך את כל אחד משנים-עשר בניו בברכה ייחודית, הוא מבקש מבנו יוסף לקבור אותו במערת המכפלה, לצד אבותיו אברהם ויצחק, ולא להשאירו במצרים – מקום של טומאה ורוע.
על פי המסורת, מערת המכפלה משמשת מקום מנוחתם של אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ויעקב ולאה. אך רחל אמנו, דמות מופת ואשתו האהובה של יעקב, אינה קבורה שם. יעקב מסביר ליוסף שהבחירה לקבור את רחל בדרך בית לחם לא נעשתה מתוך כפייה או ברירת מחדל, אלא מתוך תכלית נשגבת.
ברחמיה ובצדקנותה, רחל ויתרה על הזכות להיקבר לצד בעלה, כדי להיות עזר לעם ישראל. היא נקברה על הדרך, כדי שתוכל לבקש רחמים על בניה ולסייע להם בעתות משבר. כפי שנאמר בנביאים: ״קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ״.
ואלוקים משיב לה:
״מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם״.
רחל אמנו הפכה לסמל האימהות הרחמנית והמסורה, המקריבה מעצמה למען ילדיה. היא מהווה השראה לכל בית יהודי, המכיר בחשיבותה של האם כעמוד התווך בחינוך ובחיי המשפחה.