במהלך קריאה חוזרת על סיפור דור הפלגה, ניסיתי להבין את דברי חז"ל במסכת סנהדרין (קט ע"א), שאמרו: "דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא".
בקריאה פשוטה, קשה להבין מה בדיוק היה בעייתי במעשיהם. התכנון שלהם היה "נעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ" – לכאורה, מה רע בכך? והקב"ה אומר: "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". לא ברור: מה כל כך חמור במגדל שבראשו לשמיים, וכיצד פעולה כזו מעניקה לאדם יכולות בלתי מוגבלות?
התהיות הללו הטרידו אותי. מעבר לכך, עולה כאן שאלה כללית על הפער בין הקריאה הפשוטה של הפסוקים לבין הפרשנות העמוקה של חז"ל. כמובן שאין לי צורך, וגם לא יכולת, לאמת את דברי חז"ל; אבל איך עלינו לגשת לטקסט כזה? האם אנחנו בכלל מבינים משהו מהכתוב, או שהטקסט נותר חסר משמעות עד שחז"ל מעניקים לו פשר?
כשאנחנו מגדירים מושג פשוט כמו "צלחת", אנו משתמשים בהגדרות יחסיות: כלי שבו שמים אוכל. ומה זה אוכל? מה שמכניסים לפה כדי לחיות. ומהו פה? יש לנו הסבר נוסף עבורו, אשר מצריך עוד מושג. כל המושגים שאנו מכירים הם יחסיים ותלויים במושגים אחרים. אבל היכן נמצא המושג הראשון, זה שאינו מצריך הסבר?
אלא שישנו מושג אחד שעומד בבסיס הכל, אך הוא נשגב מהבנה ותיאור. מושג זה מתואר בשיר הייחוד:
"אין קצה אל גבהותך ואין סוף לעומק מידותיך
אין לך סובב ואין לך פאה על כן אותך חי לא ראה"
ובהמשך נאמר:
"אין עליך ואין תחתיך, אין חוץ לך ואין בינותיך"
ועדיין, למי שלא הבין, התיאור מסתיים בשורה קצרה וחדה:
"שאין שכל ומדע וחכמה יכולים להשוות לו כל מאומה".
מושג זה – הטריגר הראשוני – הוא שורש אמונת הייחוד. ישנו משהו שהוא מעבר לכל תפיסה והגדרה. הניסיון לתארו במילים הוא חסר טעם, שכן הוא חורג ממגבלות השפה.
אנו מקבלים שהשפה שלנו היא הסכמה חלקית בין בני אדם, ושאינה מבטאת מהות אבסולוטית. ב"אבו" בערבית או "father" באנגלית, למשל, כולנו מסכימים שהמילה היא סמל, לא המהות עצמה.
לעומת זאת, דור הפלגה ביקש לקבע מציאות מוחלטת של שפה אחת ודברים אחדים. הם לא הסתפקו בשפה המסמלת; הם ביקשו שהמילים יהיו מוחלטות ובלתי תלויות בשום דבר מעבר להן. בשפתם, הם ראו את המושגים היומיומיים כיציבים ובלתי ניתנים לערעור. לשיטתם, העולם הוא כפר גלובלי קטן, והם קובעים באופן בלעדי מהו טוב ומהו רע.
חז"ל, בפרקי דרבי אליעזר, מחדדים את משמעות העיוות הזה: דור הפלגה ייחס חשיבות יתרה לדברים על חשבון האנושות. הם בנו מגדל שראשו בשמיים, אך כאשר אדם נפל ממנו ומת – לא ייחסו לכך חשיבות. לעומת זאת, אם נפלה לבנה, ישבו ובכו, והזדרזו להחזיר אחרת במקומה.
במעשה זה, הכחישו את האמת הפנימית של ערך האדם. כאשר השפה הופכת מוחלטת, האדם עלול לייחס חשיבות רבה יותר לעצמים דוממים מאשר לבני אדם. כדי לשבור את האשליה הזו, הקב"ה שובר את מושג השפה בעיניהם: הוא מראה להם שהשפה היא יחסית בלבד. כעת, "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" – כל אחד שומע מילותיו של השני באופן שונה.
המסקנה: השפה אינה מוחלטת, ובני האדם אינם אדוני המשמעות באופן מוחלט. המילים שלנו, גם בלשון הקודש בעלת השורשים, תלויות בדעת האחר ובדעת הקב"ה. השפה האמיתית היא שיחה מתמדת בין האדם לבוראו. זהו המבנה הנכון של המציאות – ואת המבנה הזה ביקש דור הפלגה לשבור.
שבת שלום.