חג הגאולה, י"ט כסלו, כבר התפרסם בכל תפוצות ישראל מקדמת-דנא, כיום של שמחה והתעוררות הנפש לעבודת ה' בדרך החסידות. אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד, בעל התניא והשולחן-ערוך, ישב במאסר מכיוון שגילה והפיץ את פנימיות התורה – תורת חסידות חב"ד, ובי"ט כסלו השתחרר מהמאסר, וזה היה האות שניתנו הרשות והכוח משמים, להמשיך ולהרחיב את הפצת תורת החסידות והדרכותיה.
כאשר מנסים לעמוד על אופייה המיוחד של חסידות חב"ד, נראה לעיתים שלא קל להגדיר ולהסביר את מהותה ועניינה: מצד אחד שמה הוא "חב"ד" – חכמה בינה ודעת, כלומר שעיקרה הוא במחשבה והעמקה שכלית; אך מאידך, רוב ה'עולם' מכיר את חב"ד ושלוחיה ממפעלי החסד וזיכוי הרבים במצוות בכל פינות העולם הנידחות – תחום פרקטי ומעשי מאד, שקשה להבחין בקשר שלו למחשבה פילוסופית. חסידות חב"ד דורשת תדיר "ביטול" היש העצמי, אך יחד עם זאת היא מתאפיינת בשמחה וריקודים והתוועדויות רבות... האם עיקרה של של תורת חב"ד היא התבוננות או שמחה? לימוד או מעשה? התקשרות לצדיק או עבודה אישית בכוח עצמו?
ישנה אגרת-קודש מפורסמת שכתב האדמו"ר רבי שלום דובער מליובאוויטש [הנשיא החמישי בשושלת חב"ד], שכתב כך על חשיבותו של יום י"ט כסלו: "החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו. היום הזה הוא ראש השנה לחסידות אשר הנחילונו אבותינו הקדושים נשמתם עדן זכותם יגן עלינו, והיא היא תורת הבעל שם טוב זכרונו לברכה".
בכתביהם של רבותינו נשיאי חב"ד אין "חסר ויתר", הם אינם כותבים ביטויים לתפארת המליצה, כל מילה שקולה בפלס וחקוקה בסלע. חשוב להבין אפוא את ההגדרה המיוחדת שכתב הרבי הרש"ב על תורת החסידות "אור וחיות נפשנו ניתן לנו".
"אור" ו"חיות" הינם שתי דרכי השפעה שונים:
האור הוא אותו אור, "אור פשוט" בלשון החסידות, שמאיר בכל מקום שאליו הוא מגיע בשוה. כפי שאומרת הגמרא במסכת סנהדרין (לט, א) "שמשא אכולי עלמא נייחא" – אור השמש נח בכל מקום בשווה, הוא מגיע ומאיר בחדר המלך בדיוק כשם שהוא מגיע ומאיר על מקום האשפה. יתכן שלפעמים הוא ייראה לנו שונה, אם יעבור דרך חלון בצבע מסוים, אך האמת היא כמובן שהוא נשאר אותו האור.
"חיות", ההשפעה שדרכה עוברים חיים, כמו ההשפעה של חיים מהנפש לאיברי הגוף, היא השפעה מיוחדת לכל דבר לפי תכונתו המיוחדת. ישנה חיות מיוחדת שהיא כוח הראייה, שאותה משפיעה הנפש לעיניים; חיות מיוחדת לרגל; חיות מיוחדת לכף היד וכך הלאה, לכל איבר ואיבר ישנה חיות מיוחדת שמותאמת דווקא אליו ורק אליו, וכך מעניקה הנפש חיות לגוף האדם.
תורת החסידות העניקה אור חדש לחיי התורה והמצוות של כל יהודי, בשני המישורים במקביל:
מצד אחר חסידות מדליקה את ה"אור" הכללי הגדול; חסידות מראה ומלמדת על גדלות ה' עד אין סוף, ועד כמה אין ערוך בין האור האלוקי ובין הנבראים שהם אין ואפס ממש; ואיך כל התורה והמצוות כולן הינם רצונו וחכמתו יתברך, שבכל רגע של לימוד תורה ובכל מצוה הכי 'קטנה', ללא כל הבדל, זוכה האדם להתחבר להקב"ה ממש – כלשון התניא "לית מחשבה תפיסא ביה אבל תפיסה ומתלבשת ברצונו וחכמתו".
יחד עם זאת מעניקה תורת החסידות את ה"חיות" המיוחדת לפרטי פרטים. באלפי כרכים של מאמרים ארוכים ומופלאים מלמדת תורת החסידות את סודן המיוחד של כל מצוה ושל כל מנהג יהודי, מאירה את פנימיותו העמוקה ביותר של כל סיפור בתורה, כל פסוק, ואף כל מילה ואות, במקרא במשנה ובתלמוד; נותנת את הטעם הייחודי והמופלא של כל חג וכל מועד ומלמדת כיצד הוא מרומם אותנו בדרכו המיוחדת אל מעבר להגבלות החומר והגשמיות.
אכן, גם "אור" וגם "חיות" נפשנו ניתן לנו בתורת החסידות. ה"אור" כשלעצמו, המאיר את כל התורה והמצוות בשווה, מחולל גם הוא מהפך בחיי התורה והמצוות, ומעניק ליהודי את הרגש הכללי של יראת ה' ואהבת ה'; אך חסידות אינה מסתפקת בכך ונותנת לנו גם את הטעם המיוחד שבכל מצוה בפני עצמה, את החשיבות והעומק של כל ענין בתורה וביהדות.
כאשר יהודי לומד חסידות היטב בהעמקה ובהבנה, מקבלת הסתכלותו על כל התורה והמצוות עומק חדש, המשנה ומרוממת את עבודת ה' אצלו לגבהים חדשים. לא רק שבכל מצוה הוא איננו עושה רק כדי "לצאת ידי חובה" אלא עושה כל מאמץ שיהיה "למהדרין מן המהדרין"; יתירה מזאת – הוא משקיע גם את כל מהותו במצוה, כל כוחות נפשו, הבנתו, לימודו, מחשבתו וכל רגשותיו מושקעות בקיום המצוה. כאשר אדם מבין מה היא מעלת נשמת יהודי לכל עומקה, הוא איננו יכול שלא לרוץ לקצה העולם ולעשות הכל לטובתו של אותו יהודי. הכל נובע מאותו מהפך מחשבתי ורגשי שמעניקה לנו תורת החסידות, ב"אור" ו"חיות" המאירים ומחיים אותנו בכל יום מחדש.
יהי רצון שמיום י"ט כסלו זה נשאב מלוא חופניים ברכה וכוח ללמוד וללמד עוד ועוד ממעיין מי הטהרה של תורת החסידות, עד שאור החסידות יאיר את חושך העולם, "לילה כיום יאיר" – החושך עצמו יאיר, שזוהי מטרתן של אור ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה בהם אנו מדליקים דוקא "משתשקע החמה", ודוקא "על פתח ביתו מבחוץ", באורה הגדול של הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.
(מעובד משיחת קודש של כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש. הכותב הינו שליח הרבי זי"ע לתל אביב-יפו ורב מרכז תל אביב)