הפגנות נגד הגיוס בשבוע שעבר (צילום: Photo by Erik Marmor/Flash90)
ימים לא קלים עוברים עלינו, עוד בוקר של הותר לפרסום, עוד צהרים של לוויה, ועוד ערב של קדיש יתום. בנוסף לכל הצרות הרי שחוק הגיוס כבר נושף בעורפנו ומאיים לחדד את הקיטוב שקורע את העם. ושוב אנו נבוכים, התצלח הממשלה את המשוכה ארוכת השנים הזו? או שמא שוב נשוב לנקודת האין מוצא.
אך דבר אחד בטוח הרוחות, כבר מתלהטות, והמילים החדות ופוצעות כבר נשלפות בזו אחר זו מן המילון ונהפכות לשפת אם מדוברת. או במקרה הגרוע, אותן מילים מגיעות לאוזניים רגישות שיכולות לרסק לב של אבא.
קחו דקותיים מזמנכם, ותקראו מה שכתב הרב חגי לובר אב שכול. מילים שיש בהן להבין עד היכן הדברים מגיעים. ויהיו דבריו אלו על לבינו וכפי שכתב הרמב"ן באגרתו המפורסמת "וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ".
כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם (ואב שכול) לֹא תְעַנּוּן.
אתמול בשעה מאוחרת סיימתי הצגה בדרום,
ונכנסתי להתפלל ערבית בשטיבלך ספרדי בנתיבות.
וליד הפתח נתקלו עיני במודעה.
ורגלי ניטעו בקרקע.
ונשימתי נעתקה.
"מלחמת אש דת" זעקה המודעה.
"מי שמקבל צו גיוס שיקרע אותו"
"גם בטלן שלא לומד לא ילך לשם"
"יש שם דברים נוראיים"
וכהנה וכהנה.
והתלבטתי אם זה המקום שראוי שישמע בו קדיש על בני יהונתן הי"ד,
שהיה תלמיד חכם, ירא שמיים, וחייל צה"ל.
שהרי בבית כנסת זה סבורים שהיה ראוי להילחם בבני הצדיק, מלחמת קודש.
ובבית כנסת זה סבורים שבני הזהיר במצוות, היה מקולקל ופשרן.
ובבית כנסת זה סבורים שהיה ראוי שבני עז הנפש, ילך לכלא, ולא יציל את חבריו באותו קרב גבורה אחרון.
ושבני יהונתן שלמד תורה, מוטב היה לו להתקשר למספר 02-579-5252
ולבקש סיוע בהתמודדות נגד הצבא הנורא והאיום.
ובעודי חוכך בדעתי התחילה התפילה.
והתפללתי עימהם.
וכשהגיע פרק קדיש יתום, ולא היה אחר מלבדי שיאמר קדיש,
פתחתי ואמרתי יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא.
ולשוני צרבה, ועיני התערפלו והמילים יצאו מפי שבורות ומרוסקות ומגומגמות.
ובחורים בחולצות לבנות, כבני גילו של יהונתן, הביטו בי בתמיהה ובקוצר רוח.
ולא ידעו שליבי נצרב מעלבון,
ולא ידעו שהמודעה בפתח בית הכנסת דקרה בי כחרב.
ולא ידעו שתפילתי הייתה שהקב"ה לא יתבע עלבוני ממנו ומהם,
שעלוב וכואב ושכול אני, ואלוה-ינו אוהב עניים הוא ורב את ריבם..
ולא ידעו שהתפללתי שה' יאיר את עיניהם ויאמרו את דעתם בנחת ובלשון רכה כדרכם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנקראים 'נועם' שמנעימין זה לזה בהלכה. ושלא יאמרו את דעתם בלשון קשה ומעליבה ומתריסה, שמשפילה ופוגעת ומכאיבה לאב שכול כמוני שאיבד את בנו שלחם להצילם ולהציל את עם ישראל.
וסיימתי קדיש יתום, בעֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
וענו הם אמן יתומה.
ואמרתי עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ
והוספתי לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ.
ויצאתי אל הרכב וישבתי שם שעה ארוכה. כואב.
ופניתי וחזרתי אל ביתי שבהרים.
חגי לובר
אב שכול,
שהתווסף כאב על כאבו.
(חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָם נְמוּכָה. לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אֶלָּא רַכּוֹת. וְלֹא יַכְאִיב לִבָּם בִּדְבָרִים קָשִׁים. וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי ה' יָרִיב רִיבָם. - וגם זה רמב"ם. הלכות דעות ו' י)
[אנא בלי תגובות במילים בוטות כלפי רב ועדה בישראל. אאלץ למחוק]
יהונתן לובר הי"ד (צילום: באדיבות המשפחה )
הצגת כל התגובות