ב-7:40 בבוקר אני מקבלת טלפון בהול.
"אמא, הדס לא זמינה".
סבבה, לא זמינה, הגיוני...
"כן", הוא מוסיף: "היא לא זמינה בקטע שלפני 4 דקות היו יריות בכניסה לעיר ובתחנה מרכזית וזה הזמן שהיא עוברת שם כל בוקר".
ואז התחילו כמה דקות של אימה, סטרס משוגע, סרטים שרצים בראש ועמידה עם הרכב באמצע הכביש משותקת.
אחרי זמן שהיה נראה כמו נצח - ככה מגדירים הסופרים - אחת החברות ענתה לי לטלפון, סיפרה שהם היו קרובות ממש, אבל ב"ה הגיעו בשלום לסמינר.
זהו, חזרתי לנשום באופן עצמוני, הבכי הגיע מייד אחרי שוטף איתו את כל הלחץ, החרדה, ואת הדאגה לשלום הפצועים ומשפחות ההרוגים.
מצד אחד זה חנוכה, הכי בא לי טור על ניסים, על ניצחון, על החנוכיות הזוהרות באדני החלונות ביישוב בארי, על החנוכיות שהודלקו במעוזי החמאס העזתיים, על הסופגניות והספינג'ים שנשים צדקניות הכינו ללוחמים באהבה אחחח איזה רגעים נדירים ומתוקים.
מצד שני האבן יושבת חזק בין חדרי הלב, וכל חייל שנופל, וכל ידיעה מהשבי או זיהוי נעדר האבן נערמת ונערמת וחוסמת את האוויר.
חושבת על זה, על ה-6 דקות ו-32 שניות שלא ידעתי מה עם ביתי הדס ולא הצלחתי לנשום, חושבת על כל אותם הורים שכבר 65 יום הלב שלהם מכווץ, מדמם, בוכה, צורח.
חלקם דרך השכול, חלקם עם דאגה מטורפת ליקיריהם כשהאי וודאות הוא החבר הכי טוב שלהם בימים האלה, חלקם הורים או אחים או אחיות, או בני זוג של פצועים או כאלה שנלחמים עמוק בתוך הרצועה השחורה הזו.
אז כן מצד אחד חנוכה והמון המון ניסים שנאספים בשולי הדרך, וכל מיני סיפורי פח שמן קטן, וזה קצת נחמות קטנות קטנות בתוך המנהרות החשוכות האלה באורך של 500 ק"מ.
ומצד שני בא לי לשבת רגע מול ראש הממשלה, ככה שאלון נוקב נטול כפפות ולשאול אותו את כל המליון שאלות שמרצדות לי במח כבר יותר מדי הרבה זמן כמו למשל:
האם יש מצב שאי פעם נוכל לשבת לקפה על חוף ימה של עזה?
או
האם יש סיכוי שנוכל כישראלים ללכת במקומות הומי אדם מבלי לחץ היסטרי שאיזה חוליגן יירה בכיף שלו?
או
איך זה שהמודיעין הכי מתוחכם בעולם לא מצליח למצוא או להגיע למידע קריטי על החטופים?
או
אולי יש מידע על החטופים ויש סיבה שבינתיים המצב נשאר ככה?
או
האם אפשר לשלוח קצת 'לחוח' ו'חילבה' לתימנים העיקר שיעזבו אותנו במנוח'ותים?
או
כמה רציניים החיזבאללים מלבנון ומה המשמעות של הנ"ט שלהם. ימח שמו ושמם?
אבל חג, ובינתיים ראש הממשלה לא יישב מולי לענות לי על הקושיות שלי, בדיוק כמו שהוא לא עונה כמעט לשאר האזרחים והמשפחות המודאגות.
אז מה שנשאר, זה לחבק את האור, להספיג את היגון באיזה סופגניית משכנתא בזיגוג פיסטוק חלבי, ולהתפלל שוב ושוב לנס.
באנו חושך לגרש.
השיר המצורף נכתב כמחאה לגיטימית וסופח לטור הנוכחי במטרה להאיר את החג עוד קצת בדרך אחרת, תהנו
אֵיךְ סָפְגוּ גִּבּוֹרִים?
בָּאתִי בָּזֹאת לְהָקִים מְחָאָה אֲמִתִּית
אָנֹכִי הַפְּשׁוּטָה הַשַּׁמְנוּנִית הַלֹּא פוֹטֹגֵנִית
סֻפְגָּנִיָּה בַּת שָׂרַה זַ"ל
אַל תְּנַחֲמוּנִי פָּשׁוּט אַל.
רְמַסְתֶּם
הֲרַסְתֶּם
שְׁלַלְתֶּם מִמֶּנִּי זְכוּיוֹת
צְבַעְתֶּם
הֶעֱמָסְתֶם
שַׁמֶּנֶת בְּ-10 טְעָמִים עִם סֻכָּרִיּוֹת
מְשַׁמֶּשֶׁת שׁוֹפָר לְעוֹד אֲלָפִים
שֶׁגַּם לָהֶם טָרְפוּ אֶת הַקְּלָפִים
הַיּוֹם בְּשָׁעָה 16 נַעֲמֹד בִּצְמָתִים
נַחֲסֹם כְּבִישִׁים
לֹא נִשְׁתֹּק
נִרְאֶה לְכֻּלַם אֶת כּוֹחוֹ שֶׁל הַמָּתוֹק
מְפַלְטְרִים נִמְאַסְתֶּם
חֲמַסְתֶּם
אֶת הַיֹּפִי הַפָּשׁוּט
אֶת הָרֶגַע הַמַּרְטִיט וְהַמְּעַנֵּג שֶׁל רִיבַת תּוּת
וְאֶת רִגְעֵי הָאֹשֶׁר הָאֲמִתִּיִּים
שֶׁל הָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת
שֶׁעָמְדוּ טִגְּנוּ וְלִבְבוּ
וְהוֹצִיאוּ סֻפְגָּנִיּוֹת בִּשְׁלַל צוּרוֹת
שֶׁנִּרְאוֹת כְּמוֹ הַצָּרוֹת
וְאָז עִם אַבְקַת סֻכָּר אֶת הָאֱמֶת מַסְתִּירוֹת
נַעֲמֹד הַיּוֹם לְדַקַּת דּוּמִיָּה
כָּל עוֹד בִּלְבַב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִית הוֹמִיָּה