אתאר תחושתי, כשמדי פעם נדרש מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל לפסוק הלכה למעשה בבית מדרשו. קרה שבקריאת התורה בשבת, התגלה חשש לפסול בספר תורה. בתחילה ניסו שלא להטריח את הרב, כי אולי השאלה פשוטה. כשלא עלה הדבר, התבקש הרב לפסוק. כל המניין עמד דרוך, כשהרב קם ממקומו לבימה וכולם עמדו בפניו. הרב הכריע מה שהכריע ושב למקומו. חלקינו הצטופף סביב הרב והספר תורה, במגמה לנסות ולהבין את השאלה ואת ההכרעה. התחושה הייתה של מעין מעמד הר סיני, ובו משה, גדול הדור, מכריע בשאלה הלכתית. כי מי יכול להכריע בדור זה נכון יותר מהרב?
כך גם לדוגמא בתקיעות בראש השנה. הרב היה המקרא. היינו דרוכים לא רק לתקיעות, מתוך התרגשות לקיום המצווה במחיצת הרב, אלא גם לניסיון ללמוד מהכרעותיו של הרב. עקבנו בתשומת לב מרבית. לא פעם היה נדמה שהתקיעה הייתה לכאורה שלא כדין, אך הרב המשיך בהקראה. אגב, הרב כמעט לא החזיר את הבעל תוקע יהיה מי שיהיה. אולי מתוך רגישות עצומה שהייתה לרב שלא לפגוע. גם באותם רגעים, הרגשנו את מעמד הר סיני, בו משה מכריע, והקב"ה כביכול מנענע בראשו.
במדרש שיר השירים מובא תיאורו של רבי יהושע על רבי אליעזר, כשרבי יהושע הצביע על האבן בבית מדרשו של רבי אליעזר, עליה ישב רבי אליעזר, באומרו: האבן הזו היא הרב סיני ומי שישב על האבן הזו הוא משה רבנו. המשמעות היא, שגדול הדור בדורו, הוא מוסר התורה של הדור והוא בבחינת משה רבנו.
זה היה הרב בדורנו. הכסא עליו ישב בקראוון הוא הר סיני, והרב, משה רבנו. כי זכה דורנו, שהרב היה מעתיק השמועה של הדור, במלוא משמעות המושג. כי התורה ניתנת לישראל במסירה. משה קיבל תורה ומסרה ליהושע, ומאז קיים תהליך המסירה של כל דור למשנהו. הרב היה מוסר התורה של הדור. זו הסיבה שכל בית ישראל חרד לפסקיו של הרב, ולהכרעתו בהנהגה הציבורית. רק לדוגמא: בסיפור הפאות הנכריות, או בברכת החמה, שכולם, כל הדור, כפשוטו, חיכו רק למוצא פיו.
הרב הוגדר כפוסק הדור, אך יש בכך משהו מן ההמעטה. כי הרב היה גם למדן הדור. בשנים הרבות במחיצתו, כמעט שלא ראיתיו לומד דבר חוץ מגמרא. הרב שלט בכל מכמני התורה, בש"ס וראשונים, שו"ת של ראשונים ואחרונים, טור ונושאי כלים ושולחן ערוך ונושאי כלים. אני מניח שאף אחד לא יודע להגדיר באיזה שלב בחייו הרב למד את כל זאת, וכיצד למד. דבר אחד ברור. משך כל השנים עיקר עיסוקו היה בגמרא רש"י ותוספות.
הרב נהג להדגיש, שיש ללמוד את היסודות ולהבינם היטב. היסודות הם המשא ומתן בסוגיה – ההוה אמינא ומסקנה, פירושו של רש"י ודיון התוספות. להבין היטב למה תוספות לא הסכים עם רש"י. מה מהלך הסוגיה לפי רש"י. מה לפי התוספות. מה בדיוק הפריע לתוספות שנאלצו לתרץ מספר תירוצים, ומה ההבדל ביניהם. ללמוד היטב את הסוגיות המקבילות עם הראשונים. להרבות בחזרות.
פעם שאלתי את הרב מה ההגדרה של תלמיד חכם, תשובתו הייתה: מי שמבין תוספות. זו ודאי לא הגדרה יחידה או מספקת, אך יש בה כדי ללמד על החשיבות שהרב ראה בלימוד והבנת היסודות. בזה הושקעו עיקר מאמציו של הרב. לעיתים, משך לילה שלם, למד הרב שני דיבורי מתחיל בתוספות לא ארוכים. כמו כן, החזרות והלימוד בקול. ובכל פעם, ללמוד אותו עניין כאילו לא למדת עד כה.
שיטת הלימוד הזו, היא היחידה האפשרית כדי לגדול. גם החזון איש למד כך. גם רבי משה פיינשטיין וגדולי דור אחרים. זה לימוד קשה, קשה מאוד, אך זו הדרך היחידה. כל השאר, הם רמות שונות בדרך הזו.
זו הסיבה, שהגדרת הרב כפוסק הדור, יש בה מן המעטה. כי עיקר לימודו והשקעתו של הרב היו בלימוד הש"ס בעיון. כל הש"ס. לא שייך היה לתפוס את הרב בתוספות או ראשון אחר בש"ס שלא היה ידוע לו. הרב אמר פעם שמי שאינו לומד זבחים בעיון, חסר לו בכוח הסברה, כי בסוגיות שם יש סוג סברה מסוים שאינו נלמד בהכרח במסכת אחרת. לכן, כדי לקנות גדלות, יש צורך בידיעת כל הש"ס בעיון. אם לא בעיון, אין לזה טעם. הרב תמיד אמר שלא לשים מטרות או יעדים, אלא ללמוד לפי סדר, כפי הקצב הראוי – לעיתים כמה שורות ביום, לעיתים דף ביום, הכל לפי הסוגיה. בהקשר זה, נהג להזכיר את הגמרא בסנהדרין על כך שמחשבה מועלת בדברי תורה. והעיקר העיון וההבנה - לגמור את המסכת, ולהתרכז רק במסכת הנלמדת.
כוחו של הרב בידיעת כל הש"ס בעיון, אפשר לו לדעת את ההלכה במקורה. לא פעם הרב הדהים כשהצביע על הלכה מסוימת ממקור בגמרא או ראשון שלא היה עולה על הדעת. כשהיו אומרים לרב סברה כלשהי, טובה ככל שתהא, היה הרב שואל על המקור. אפילו כשמדובר היה בסברה של גדול הדור שהרב העריץ. פעם הזכירו לו פסק של הרב פיינשטיין, שקיימת חובה לתת מעשר מזמנו כמו מעשר מכספו, והרב שאל מה המקור.
מכל גדולי ישראל בדורות הקודמים, הרב הזכיר לי באישיותו ובדרך לימודו את הגאון מווילנא. ההתמדה הבלתי נתפסת, ההתרכזות בתלמודים ובראשונים ובמקורות הבסיסיים, וחיפוש הלכה במקורה. גם בעולמו הפנימי, שתיקתו, המיעוט היחסי בכתיבתו, ועיסוקו הבלעדי בלימוד וטהרתו ומדותיו, הזכיר הרב את ה'גאון'.
למעשה, היה כוח בידי הרב לחבר בעצמו שולחן ערוך מתוך הגמרא, הראשונים והאחרונים המיוסדים. הרב לא היה רק פוסק הדור – כביכול רק הבקי הגדול ביותר בכל חלקי השולחן ערוך ונושאי הכלים – אלא למדן הדור, כ'גאון' בדורו, שכתב את מקורותיו של השולחן ערוך במשנה, בתוספתא בתלמודים ובראשונים. קשה היה להבין כיצד צמח ענק כזה, בודד, בחדר בבית מדרש במאה שערים, ולא בלב ליבו של עולם ליטאי למדני גועש.
באופן מובהק, הרב היה איש של התוספות. מאז ומעולם היו מבין הגדולים שנטו לרמב"ם והיו שנטו לתוספות. מובן שהרב היה בקי בכל חיבורי הרמב"ם וכל הראשונים. מבין ספרי השו"ת, הרב הזכיר לא פעם בהערכה מיוחדת את שו"ת הרשב"א, הריב"ש, התשב"ץ, המהר"יט, המהרשד"ם, תרומת הדשן. מבין נושאי הכלים נודעה לרב זיקה מיוחדת לבית יוסף, למגן אברהם, לש"ך ולבית שמואל. מבין גדולי הדורות האחרונים, הייתה ניכרת חיבתו המיוחדת של הרב למספר מחברים: הגאון, הנודע ביהודה, הפני יהושע, רבי עקיבא איגר, המקנה, השאגת אריה, החתם סופר, רבי אלחנן ספקטור, אבני נזר, שפת אמת, המהרש"ם, האור שמח, הנצי"ב, החפץ חיים, האמרי יושר, החזון איש, הרב פרנק, רבי משה פיינשטיין. כל האמור לא בא להמעיט חלילה מזיקתו ובקיאותו בספריהם של גדולי עולם אחרים והערכתו הגדולה אותם, כדוגמת גאוני גליציה, השדה חמד ואחרים.
ידוע שהרב היה לעיתים שואל ספר שו"ת, לאו דווקא מן הידועים, ועובר עליו במשך מספר שעות. כשהייתה סברה אותה למד הרב מאחד מגדולי הדורות, שמצאה חן בעיניו, היה מפנים אותה, ולעיתים אף לא היה בטוח מאיזה מהאחרונים למדה. היא הפכה להיות שלו, והיה חוזר עליה. כך לדוגמא בסברה של החוות דעת בעניין ביטול.
לא היה קיים בעולמו של הרב דבר מלבד לימוד התורה. כל השאר היה רק היכי תמצי ללימוד. כשהתחיל את השיעור, שנאמר באידיש – למרות שליטתו המצוינת של הרב בעברית, משום שזו הייתה המסורת בתפארת בחורים, וכן מהערכתו את האידיש כמשקפת קדושה, ואף על פי שהדבר מנע מרבים ליטול חלק בשיעור - מעולם לא התייחס לאיזה שהוא עניין על הפרק, אפילו שהעסיק את כל העולם, היהודי או בכלל, ואפילו אם הוא עצמו נדרש לעניין ציבורי מכריע רגע לפני כן. אפילו לא בקצרה.
תמיד פתח את הגמרא והתחיל מיד ללמוד, בניחותא ויישוב הדעת ובריכוז מוחלט - יהיה מה שיהיה. לא נהג אחרת, אפילו לא פעם אחת. פעם, בסוף השיעור, באופן חריג התייחס הרב בעקיפין למה שאירע, שהיו שהתנהגו אליו שלא כראוי, מחוגים קיצוניים בפסיקתו בעניין הקברים. הרב לא אמר דבר לגופו של עניין. רק הדהים את השומעים כשסיים, ללא הקשר מיוחד, בדברי הרמב"ם בסוף הלכות תלמוד תורה שתלמיד חכם שמבזים אותו ברבים, אסור לו למחול עד שיבקשו ממנו מחילה.
דרך לימודו של הרב בשיעור הייתה כך: היה לומד את המשנה והגמרא, וקורא את רש"י. הרב לא קרא את התוספות, אך התייחס כמובן לסברתם, אם כי לא לכל תוספות על הדף, אלא בעיקר לאלה המתייחסים להבנת הפשט. הרב היה מעיר הערותיו שרובן נגעו לעומק הפשט, ובאו כדי להעמיק את ההבנה במהלך הסוגיה או סברה נדרשת. ניתן היה לשאול שאלות תוך כדי השיעור. הרב העדיף את אלה שמבקשים ממנו לחזור על סברה שאמר, או על פשט בגמרא, כי לא הבינו, מאשר את אלה שניסו לפלפל עם הרב ולשואלו דברים שאינם קשורים באופן ישיר לפשט הסוגיה הנלמדת. לדוגמא, אם מישהו שאלו ממסכת אחרת, הרב אמר, שכשנגיע לאותה מסכת נדון בכך. הרב ידע להעריך כל אחד כערכו, לפי דרגתו, מעלתו, מידותיו, יראת השמים שלו והמקום ממנו הגיע.
הרב החשיב מאוד את השיעור, ונטה יותר חיבה וחסד לאלו הקבועים בו, מאשר לכל הקבועים אצלו מסגרות אחרות שנוצרו איתו. גם זה ביטוי לחשיבות של לימוד היסודות ועשיית העיקר עיקר, בפרט אם מדובר על קביעות. הרב גם החשיב מאוד את ההסתופפות במחיצת אנשים גדולים, ולא פעם הנחה קרוב משפחה או אחר ללכת לישיבה מסוימת כי שם ישהה במחיצתו של אדם גדול, ואפילו אם אותו גדול היה מגיע רק בפרקי זמן קצובים ורחוקים.
בדרך כלל השיעור ערך כשלושת רבעי השעה, ובסמוך לו, לפניו או לאחריו תפילת מעריב. המשתתפים בשיעור היו בעלי בתים ואברכים רגילים או חשובים. האווירה תמיד הייתה מרוממת, בתחושה של הסתופפות עם גדול הדור, ומתוך ציפייה לחידושים ופסקים חדשים או אמרות חריפות מצד הרב. כאמור, תחושה של מעמד הר סיני בבחינת בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. במהלך השיעור, היה הרב תמיד ערני ומרוכז ומחושבן באופן מדהים במהלך הסוגיה, ולעולם לא הצליחו להפתיעו בשאלה כלשהי בכלל או בשאלה המתייחסת למהלך הסוגיה, גם אם נגעה לדפים מאוחרים יותר, ובכלל, בכל מרחב הש"ס.
לאחר השיעור הרב היה נשאר במקומו, ונוצר סביבו מעגל תלמידים פחות או יותר קבוע, ששאלו על השיעור או סתם שאלות בהלכה, למשך כמה דקות. הרב העדיף את השאלות על השיעור, עליהן ענה ביתר הארת פנים. גם בתפארת בחורים הישן, בית המדרש היה מלא לגמרי, אך עיקר פרסומו של הרב בעולם, בהנהגה ובפסק, התחיל בתקופת הקראוון.
פעם שאלתיו למה היום לא נוהגים לפתוח את השיעור במילתא דבדיחותא כמו שכתוב בגמרא בשבת על רבה, והרב ענה שיש הבדל בין התלמידים של היום לתלמידים של פעם, אז זה היה נדרש, היום, לפי רמת התלמידים, לא.
לא פעם קרה, בסוגיה סבוכה, כדוגמת חנינא סגן הכוהנים שהרב נתן מספר שיעורים רב ברצף, שכולם הסתכמו בלימוד הגמרא ורש"י בלבד. היה בכך לקח עצום. ראשית, מה שחשוב זה להבין היטב את הפשט ואת המשא ומתן בגמרא והסברות הבסיסיות. עד אז, אין מה לחפש במפרשים אחרים. שנית, זה עיקר הלימוד, והחזרה עליו. זו ידיעת התורה האמיתית ואין להלוך בגדולות. מי שהכין את הסוגיה היטב לפני כן, רכש דבר עצום. כי הרב בעצם לימד בשיעורים אלה, איך לומדים את הסוגיה בבסיסה, ואיך לומדים רש"י.
נתאר לעצמינו שהיו מכריזים שגדול הדור עומד ללמד איך ללמוד. זה מה שהיה באותם שיעורים. לפעמים, כדי להביע את הערכה המיוחדת לשיעורים אלה, שלכאורה לא נאמר בהם דבר מלבד פשט גמרא ורש"י, אך הקניין והמסר היו עצומים, ניגשתי לרב להודות לו באופן מיוחד עליהם, ושאני מנסה ללמוד איך להבין רש"י וללמדו באופן מוקפד וכמה יש לאהוב את הלימוד הבסיסי. הרב יישר לתלמידיו את שכלם, בבהירותו וברירותו בסוגיות, וכן לימדנו מהו עיקר ומהו טפל, גם בלימוד וגם בהנהגה.
מישהו ביקשני פעם לשאול את הרב על האפשרות להניח תפילין משך רוב שעות היום. ציפיתי שתשובתו תתייחס להיסח הדעת מתפילין, או גוף נקי, או יוהרה וכדומה. תשובתו הפתיעה: אם ילבש תפילין, יהיה לו קשה ללמוד. בודאי שתשובה זו היא רק אחד השיקולים. אך הרב לימד כאן מהו עיקר ומהו לא עיקר.
לאחר הרב ש"ך, היה זה הרב שעיצב את דעת התורה של הדור. כרב ש"ך, גם הרב שמר מכל משמר על עולם הישיבות במתכונתו, וכשהיו באים אפילו רבנים או מגידי שיעור חשובים עם רעיונות חדשים, גם אם מתוך כוונות טובות, היה מתבטא: העיקר שלא לנהוג כפי שנהגו עד עכשיו. הכרעותיו עיצבו גם את אופיים של הסמינרים, את גופי הצדקה, את היחס הראוי לארגונים החדשים ולמסגרות לימוד חדשות, עניין הגיוס, המכללות, וישנם תחומים בהלכה שהשפעתו מכרעת לדורות, כגון: מצוות התלויות בארץ, הלכות חנוכה – כגון הדלקת נר חנוכה בחוץ, דיני בן כרך ובן עיר בפורים, הלכות שבת, תפילה ועוד רבות.
באופן חריג מבחינה היסטורית, כשבכל דור היו מספר גדולי דור, גדולי עולם, באותה תקופה, הרי בשנים המתקדמות של מרן, הוא היה גדול העולם היחיד מסוגו ובדרגתו, דרגה אחרת לגמרי מכל האחרים. כולם הכירו בכך, ולכן אין פגיעה בציון הדבר. זו הסיבה שניתן לומר, על בסיס המשנה במסכת סוטה – משמת מרן בטלה השקדנות, בטל כבוד התורה, בטל זיו התורה, מתה טהרה ופרישות ובטלה הענוה ויראת החטא.
הרב הוכתר בצדק כפוסק הדור, אך לא פחות מכך, היה גם למדן הדור וגם מנהיג הדור.
הצגת כל התגובות