הקשר המפתיע בין תדמור, עיר קדומה במדבר הסורי לחג החנוכה, עולה מתוך אמירה תלמודית ידועה. רבי יוחנן, מגדולי האמוראים, קבע את זמן הדלקת נרות החנוכה כ"עד דכליא ריגלא דתרמודאי" - כלומר, עד שתכלה רגל מן השוק, רגל של אנשי תדמור (שבת כא ע"ב, תדמור ותרמוד מופיעים בחז"ל בחילוף אותיות) שהעניים שבהם מה עומד מאחורי הקביעה זו? מדוע נקשר דווקא שמה של תדמור, עיר רחוקה, לחג החנוכה?
המהר"ל, בפירושו למימרה זו (נר מצוה, עמ' כז-כח), מבהיר שהתרמודאים, שעסקו במכירת עצים למאור (עיין רש"י שם בגמרא), מסמלים את המעבר מן האור אל החושך. הם מייצגים את הקושי והבלבול שאוחזים באדם עם רדת הלילה. אך מדוע דווקא העיר תדמור? וכי בערים אחרות לא מוכרים עצים להאיר?
העיר תדמור במקורות:
תדמור מוזכרת בתנ"ך כעיר שבנה שלמה המלך (מלכים א ט יז-יח, דברי הימים ב ח ד). רש"י, בפירושו לפסוקים אלו, מציין שהיחסים בין תדמור לעם ישראל התדרדרו. בתחילה, היה קשר של שיתוף פעולה, אך הוא הוחלף בשנאה ומרד.
בחז"ל תדמור מתוארת כ"שער אויביו" של ישראל (בראשית רבה נו), עיר שהשתתפה בחורבן שני בתי המקדש (איכה רבה ב ד, ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). ואף בגמרא (יבמות טז ע"א) מתואר ויכוח סביב שאלת קבלת גרים מתדמור. חכמים חלוקים האם אנשי תדמור הם גויים "טהורים" שניתן לגיירם, או שמא מדובר בממזרים - צאצאי עבדי שלמה (כנראה כנענים שהועלו למס עובד)
רש"י (יבמות יד ע"א) קושר את פסלות אנשי תדמור לשורש הפסול בעם ישראל בכלל. הוא כותב: "קבא רבא וקבא זוטא מיגנדר ואזיל לשאול, ומשאול לתרמוד..." - כלומר, הפסול מתגלגל משאול לתרמוד, ומשם לעם ישראל.
הזוהר הקדוש (משפטים קיב ע"ב, פנחס רלג ע"א) מתאר את מסעו של שלמה המלך לתדמור. שלמה רוכב על נשר, מגיע להרי חושך, שם נמצאת תדמור, ולומד שם חכמות נוכריות מכוחות הסטרא אחרא, מעזא עזאל ובלעם. הזוהר מציין ש"אין זה מקום התרמודאים", וכתבו בספרים שניכוס הסיפור לתדמור, יחד עם רמזים הקושרים את תדמור לחנוכה - חושך, זית, חוכמות נוכריות, וסכנה - מצביעה על משמעותה הסמלית של העיר.
תדמור בימי ר' יוחנן:
בתקופה של אי-יציבות באימפריה הרומית, תדמור ידעה תקופה קצרה של עצמאות תחת שלטונם של אודינת וזנוביה. אודינת, המכונה בתלמוד "בר נצר", היה מלך אכזרי שפגע קשות ביהודי נהרדעא (בראשית רבה עו). זנוביה, לעומתו, הייתה מלכה משכילה שאולי אף היתה ממוצא יהודי, והתייחסה בסובלנות ליהודים (ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד).
חנוכה ותדמור
ר' יוחנן, שחי בתקופה זו, ראה כנראה בעלייתה של תדמור איום רוחני. הוא מייחל לחורבנה ומייחל לכליית רגלי התרמודאים מן השוק. הוא נפטר, לאחר חורבן תדמור בידי הרומאים. בספרים הקדושים נאמר שלכן קישר בין זמן הדלקת נרות חנוכה לעיר תדמור, תדמור מסמלת את ההתמודדות עם כוחות חיצוניים המנסים לחקות את אור היהדות, אך מביאים חושך.
בדומה ליוונים, תדמור מייצגת פיתוי להתבוללות, לערבוב בין קודש לחול. הדלקת נר חנוכה בזמן שתכלה רגל התרמודאים מן השוק היא תזכורת לחשיבות ההתבדלות, לשמירה על ייחודיותה של היהדות. ספר "עבודת ישראל" לחנוכה קושר את הדלקת נר חנוכה לגמרא בשבת על עיני התרמודאים, ורואה בהם סמל לכוחות הטומאה. ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו "רסיסי לילה", כותב שנר חנוכה בא לכלות כל מיני ערבוביה מישראל, שמקורם בריגלא דתרמודאי.
תדמור: מן העבר אל ההווה
מאז ימי קדם, תדמור השוכנת בשטחה של סוריה משכה אליה עמים ותרבויות. מיקומה האסטרטגי על דרך המשי הפך אותה לצומת מסחר בינלאומי. שרידיה המפוארים, ביניהם התיאטרון הרומי, מקדשי האלילים הרבים שבקרבה מעידים על חשיבתה בזמנים עברו. במאה ה-21, תדמור ניצבת בצומת דרכים. מלחמת האזרחים בסוריה פגעה קשות באתר, וחלקים ממנו נהרסו על ידי ארגון "המדינה האסלאמית".