סנהדרין דף ק"ז | האם בעבר הנשמה הייתה יוצאת בזמן התעטשות?

עד אברהם לא הייתה זקנה ניכרת במראהו של אדם – לא היה ניתן להבדיל בין צעיר למבוגר. כל הרואה את אברהם היה סבור שזהו יצחק, ומי שראה את יצחק היה בטוח שזהו אברהם. לכן ביקש אברהם רחמים שתופיע הזקנה, כפי שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד, א). עד יעקב, לא הייתה קיימת חולשה של מחלה. יעקב ביקש רחמים, ונקבע שמעתה תבוא המחלה לפני המוות, כפי שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה".

ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק נ"ב) מובא בהרחבה רבה יותר: מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה – אם היה בדרכו או בשוק, היה מתעטש ונשמתו הייתה יוצאת מנחיריו. כאשר ראה זאת יעקב אבינו, ביקש רחמים: "ריבונו של עולם, אל תיקח את נפשי עד שאוכל לצוות את בני ואת בני ביתי". תפילתו נענתה, ומאז נקבעה החולשה כמבשרת את קץ האדם, כפי שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה". מפרשים מסבירים כי המילה "הנה" מלמדת על חידוש, שהרי עד אז לא היה אדם חולה.

ושמעו הדברים כל מלכי ארץ ותמהו, שלא הי' כמותו מיום שנבראו שמים וארץ. לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו "חיים", שנהפך מות זה לאור. עכ"ד.

אמירת ‘לבריאות’ אחר המתעטש

התגובה הרווחת בעברית לעיטוש היא "לבריאות", אך ישנם המשתמשים גם במילה הארמית "אסותא", שמשמעותה דומה. ביטויים דומים קיימים גם בשפות אירופיות באנגלית למשל מקובל להשתמש בביטוי "Bless You" (תבורך), ולעיתים אף בביטוי "Gesundheit", שהושאל מהגרמנית.

קיימות מספר השערות לגבי מקור המנהג לברך לאחר עיטוש:

אחד ההסברים לכך הוא כי המנהג התפשט במהלך מגיפות הדבר במאה ה-14. מאחר שעיטוש נתפס כאחד הסימנים למחלה הקטלנית, ברכה מיד לאחריו נחשבה כאמצעי למניעת מוות קרוב.

בתקופת הרנסנס התפתחה אמונה טפלה לפיה בעת עיטוש הלב עוצר לרגע. הברכה "Bless You" נתפסה כתפילה לכך שהלב ישוב לפעול כסדרו.

ב"מגן אברהם" (סי' ר"ל ס"ק ו') מובא המנהג לומר "אסותא" למי שמתעטש, ואילו המתעטש עצמו משיב "לישועתך קיוויתי ה'". המהרז"ו מפרש ב"פרקי דרבי אליעזר" שהמנהג קשור לכך שיעקב אבינו אמר פסוק זה בעת מחלתו הראשונה.