פרשתנו פרשת -ויקרא פותחת את תורת הקורבנות, את הקורבנות מתאימה התורה לפי מצבו הכלכלי של האדם ולכן לגבי העני נאמר: "וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא וגו' שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וגו' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.
האבן עזרא שואל: מדוע העני מביא גם עולת העוף, בעוד שהעשיר מביא רק בהמה אחת לחטאת ואינו מביא עולה כלל? בשם רבי יצחק הוא מבאר, שבעבור שאין ידו משגת, אולי עולה על רוחו מחשבה לא טובה. כלומר, שמא יעלה בלבו הרהור כלפי שמיא על מצבו, על שאינו יכול להביא קרבן עשיר כחבירו, ולכן העולה באה לכפר על הרהורי הלב.
על כך מקשה הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל מראשי ישיבת מיר: הרי העני רואה זה מכבר את העשיר שבידו ממון רב, והוא עצמו אין לו כלום, ולא מצאנו שחייב כפרה על הרהוריו. משמע שהוא שמח בחלקו. ואם כן, מדוע דווקא בעת הבאת הקרבן חוששים להרהורים אלו?
אלא, מכאן ראיה שגם אדם שעבד על עצמו ואינו חומד את ממון חבירו, ושמח בחלקו אף אם אין לו אפילו כדי מחייתו, כל זה נכון רק בענייני העולם. אך כאשר מדובר בעבודת הבורא – כשניצב מול חבירו ורואה אצלו אתרוג נאה, טלית מהודרת, וכך גם קרבן עשיר – הרי שליבו מיצר על שאין לו את אותם הכלים לעבודת ה'. דווקא כאן יש לחשוש להרהורי הלב כלפי שמים, ולכן ציוותה התורה להביא עולת העוף לכפר על כך.
החיד"א בספרו פני דוד מוסיף טעם נוסף: חכם אחד שאלו מדוע העני נדרש להביא גם עולה, בשונה מהעשיר שדי לו בקרבן חטאת בלבד? ואמנם טעמי הקרבנות עמוקים ואין אנו יודעים סודם, אך מכל מקום נראה לומר, שהעשיר, שהעושר עלול להביאו לידי גאווה וחטא, יש ללמד עליו זכות, שכך טבעו. ולכן אין חטאו חמור כל כך, וכפרתו קלה. אך העני, שמעצם מצבו אמור היה להיות שפל רוח ורחוק מן החטא, אם בכל זאת נכשל – הרי שזה חמור יותר. וכמו שאמרו חז"ל: "דל גאה – אין הדעת סובלתו". משום כך, כפרתו קשה יותר, והתורה חייבה אותו גם בעולת העוף.