בכ"ו בטבת תשל"ז (16 לינואר 1977), בימים בהם יהודים יכלו לנוע בחופשיות באזור רפיח (כרגע לצערנו המציאות שונה), התקיימה צעדה מיוחדת במינה. גשם סוחף ניתך על חולות רפיח, אך הוא לא הרתיע את 500 בני הנוער שהתאספו לצעדה לכבוד זכרו של אבשלום פיינברג. בידיהם החזיקו מפות, בליבם נשאו את סיפורו של גיבור, ובתום המסע קיבלו מדליה - עדות דוממת לתקופה אחרת.
במסגרת מחקר מעמיק על רצועת עזה היהודית, פורסמה על ידי סדרת מאמרים בלעדית ב"כיכר השבת" אשר יוצאת כעת לאור בהוצאת פלדהיים (מהדורה שלישית - תשפ"ה) כספר בכריכה קשה, בשם 'עזה מאז ולתמיד'. במהלך עבודתי נחשפתי לתיעוד המרתק הבא של צעדת דקל אבשלום והמדליה שניתנה בעקבותיה.
כחלק מסדרת המאמרים הבאנו לתודעת הקוראים את אתר "דקל אבשלום", אחד המקומות הלאומיים המשמעותיים ברצועת עזה. האתר, שהיה נגיש למבקרים לפני ההתנתקות ב-2005, מנציח את המקום המדויק בו נקבר אבשלום פיינברג לאחר שנרצח בידי בדואים ב-20 בינואר 1917.
אבשלום פיינברג, ממייסדי מחתרת ניל"י, היה בדרכו לפעילות מבצעית במצרים, כשנתקל בבדואים חמושים בסביבות עזה, ונהרג לאחר קרב קצר. הוא נקבר על ידי ערבים מקומיים בקרבת מקום, ומקום קבורתו המדויק לא נודע (סיפורו מובא בהרחבה בהמשך הכתבה). לאחר שנים אותר המקום באמצעות דקל שצמח מגלעיני התמרים שהיו בכיסו של פיינברג בעת מותו. במקום הוקמה אנדרטה אשר קיבלה את השם "דקל אבשלום" - על שם אותו דקל שצמח מאותם גלעיני תמרים. אתר זה היה אחת הנקודות הפופולריות אליהן הביאו מדריכי "מדרשת הדרום" קבוצות מטיילים ותלמידים ישראלים ברצועת עזה.
ביום השנה ה-60 לנפילתו של אבשלום פיינברג, נערכה "צעדת אבשלום" על ידי חברי תנועת "מכבי". המסע החל בעיר ימית והסתיים ליד אותו דקל בודד הצומח בחולות רפיח – הדקל שצמח ממש במקום בו נפל אבשלום בקרב עם הבדואים.
"הדקל הירוק והמצויר היטב, כבר הפך לאתר עלייה לרגל לאלפי צעירים ישראלים", דיווח עיתון מאותה תקופה. תחת הכותרת "בגשם סוחף חנכו 500 בני נוער זרים ליד דקל אבשלום", תיאר הכתב עזרא ינוב את הצעדה ואת המשתתפים שהלכו במסלול של 15.5 ק"מ.
אל 500 הצעירים הצטרפו גם כ-500 בני תנועות בית"ר והנוער הלאומי העובד והלומד, קבוצת צנחנים מחיל האוויר, ואף קרובי משפחתו של אבשלום - אחותו צילה שוהם ודודתו מאירה בלקינד, מבני משפחות הביל"ויים ואנשי ניל"י.
למשתתפי הצעדה באותו יום גשום חולקה מדליה, אשר הפכה לפריט אספנות נדיר. צילום המדליה המובא כאן התקבל מגברת מרים סופר שגדלה בגוש קטיף. מדליה נוספת מצויה אצל שארה יובל תושבת ניצן. המדליה מסמלת לא רק את זכרו של אבשלום, אלא מהווה גם עדות אילמת לסיומה של תקופה שלמה - בה ישראלים יכלו לצעוד בחופשיות בשבילי רפיח, לגעת בחול, ולהתחבר להיסטוריה של עמנו באתרים בהם התרחשה.
מצורפת הכתבה מעיתון 'מעריב' המתארת את צעדת אבשלום פיינברג, מיום ב' בשבט תשל"ז (21 בינואר 1977). יישר כח להיסטוריון חגי הוברמן, הובא באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'.
עשר שנים לאחר מכן, במלאת 70 שנה לנפילתו של אבשלום פיינברג, התקיימה במקום צעדה נוספת. "במלאת 70 שנה לנפילתו של אבשלום פיינברג, איש ניל"י, נערכה לזכרו צעדת 'דקל אבשלום'", נכתב בפרסום של מועצה אזורית חוף עזה. "בתום הצעדה התקיים טקס ליד הדקל".
צעדה זו, שנערכה ב-15 בפברואר 1987, הייתה מאורגנת בקפידה. המשתתפים יצאו בשעה 10:00 מחוף אשלים לדקל אבשלום במסלול הארוך, או בשעה 12:00 מתל סולטאן לדקל במסלול הקצר. המטיילים התבקשו גם לכתוב חיבור על מחתרת ניל"י. (בידינו תיעוד של אותו חיבור. יפורסם בכתבה נוספת).
הצעדה הייתה לא רק מפגן של זיכרון לאומי, אלא גם אירוע חינוכי שנועד לחבר את הדור הצעיר לסיפורו של אבשלום פיינברג ולדקל המיוחד שסימן את מקום נפילתו. ליד הדקל קראו המארגנים קטעים ממכתביו האחרונים של אבשלום, ו-16 נערים בעלי נח"ל של תנועת הנוער הלאומי הניחו במקום זרי פרחים.
בחלק מבתי הספר אף נלמד סיפורו של אבשלום כחלק מתוכנית הלימודים, ואף הוזכר שהמורה איטה פריימן צעדה עם תלמידים בצעדת דקל אבשלום.
סיפורו של אבשלום פיינברג
אבשלום פיינברג נולד בגדרה ב-23 באוקטובר 1889 למשפחת ביל"ויים, ממייסדי ראשון-לציון. הוא גדל על ברכי סבו החרדי, ר' מאיר בלקינד, ואביו, ישראל פיינברג, היה אחד ממקימי העיר חדרה.
בגיל צעיר הקים אבשלום אגודה שמטרתה הייתה להביא לשחרור ארץ ישראל מעול האימפריה העות'מאנית. מאוחר יותר, הצטרף למחתרת ניל"י (ראשי תיבות של "נצח ישראל לא ישקר", מילים הלקוחות מספר שמואל א'), שפעלה לסייע לבריטים במלחמתם נגד הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
ביומנו האישי, לאחר שראה את הטבח שערכו הטורקים בעם הארמני, כתב אבשלום: "כבר נשחקו שינַי מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת בדרך העולה ירושלימה, ואשאל את עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915 – או בימי טיטוס או נבוכדנצר?".
ב-20 בינואר 1917, יצא אבשלום יחד עם יוסף לישנסקי, חברו למחתרת, למשימה מסוכנת. השניים, מחופשים לבדואים ובליווי מורה דרך בדואי, ניסו להגיע למצרים דרך עזה כדי ליצור קשר עם הבריטים. באזור רפיח הם נתקלו בשבט בדואי עוין. לישנסקי הצליח להימלט, אך אבשלום נורה בראשו ונהרג במקום.
הפרט המעניין ביותר בסיפור הוא שבכיסו היו כמה תמרים שלקח כצידה לדרך. במשך שנים רבות נעלמו עקבותיו, ואף היו חשדות שלישנסקי עצמו רצח אותו בשל סכסוך אישי, עד שלאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, החל ד"ר שלמה בן אלקנה לחפש אחר קברו.
בן אלקנה מצא בחולות רפיח דקל בודד, והתברר שהבדואים מכנים את המקום "קבר היהודי". בחפירה מתחת לדקל התגלה שלד, שזוהה כשייך לאבשלום פיינברג. הדקל צמח מגלעיני התמרים שהיו בכיסו בעת שנרצח - עדות שקטה אך רבת עוצמה לקשר העמוק בין האדם לאדמתו.
ב-29 בנובמבר 1967 הועברו עצמותיו בטקס ממלכתי להר הרצל בירושלים. במקום נפילתו ברפיח הוקמה אנדרטה עם הכיתוב: "דקל אבשלום - במקום זה נפל תוך קרב אבשלום פיינברג ממפקדי ומארגני ארגון ניל"י [נצח ישראל לא ישקר], ארגון מחתרת זה סייע במלחמת העולם הראשונה לבנות הברית במלחמתם לשחרור ארץ ישראל מידי השלטון העות'מאני".
חוטרים מהדקל המקורי ניטעו במקומות שונים, בהם בית אבשלום פיינברג בחדרה. סיפורו המופלא של אבשלום ריגש את הציבור והוא נכנס גם לספר תורני בשם "רפאים יקומו", העוסק בסיפורי אמונה, שקיבל הסכמות נלהבות מגדולי הרבנים, בהם הגר"י אדלשטיין והגר"א גניחובסקי זצ"ל.
המדליה מצעדת אבשלום, אותה מחפשים אספנים וחובבי היסטוריה, נותרה עדות שקטה לימים בהם יכלו ישראלים לצעוד חופשי בשבילי רפיח ולגעת בהיסטוריה המשותפת של האזור - היסטוריה שנראית היום רחוקה מתמיד, אך חיה וקיימת בזיכרון הלאומי.
ניתן לקרוא בהרחבה על אבשלום פיינברג והדקל המיוחד שצמח על קברו, ועל פרטי היסטוריה מאלפים נוספים, המגלים פרטים רבים שאינם ידועים על מקומה של עזה בהיסטוריה של עמנו, בספרי "עזה מאז ולתמיד – תולדות יהדות עזה", שיצא לאור כעת בהוצאת פלדהיים.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com