המהרי''ל, רבי יעקב בן משה מולין הלוי (השם מולין הוא כינוי לועזי למשה), הנקרא גם מהר''י סגל בגלל היותו לוי (סג''ל-סגן לוויה) נולד במגנצא, הלא היא מיינץ שבגרמניה, בשנת ק''כ לערך (1360). בילדותו למד תורה מאביו ומדודו ר' יקותיאל, תשוקתו הגדולה להשתלם בכל חלקי התורה הביאוהו לצאת ולבקש תורה מפי מגדולי דורו, הוא יצא אל העיר ווינא ושם למד תורה מפי רבי אברהם קלויזנר, אשר ידוע בהגהותיו שחיבר ל'ספר מנהגים', ומפי מי שלימים קראו 'רבי המובהק' רבי שלום מנוישטאדט.
כשהגיע לפרקו נשא לאישה את ביתו של ר' משה נוימארק כ''ץ שהיה מגדולי דורו בימיו, מנישואין אלו נולד לו בן אחד, מיד לאחר שנישא שב לישיבה ללמוד תורה ושם ישב כמה שנים עד שיצא שמו כגדול בישראל (מהרי''ל הלכות שמחות).
בהיותו כבן כ''ז שנים נתקבל לכהן ברבנות העיר מגנצא כממלא מקום אביו, באותן השנים נישא בשנית ל'מרת גומכין בת רבי אברהם' שהיתה אלמנה ובת למשפחה עשירה אך המהרי''ל 'לא רצה להנות מכספה פרוטה' (מהרי''ל הלכות חנוכה), אישתו הראשונה נפטרה ככל הנראה בצעירותה ולא ידוע עליה הרבה.
למהרי''ל שני בנים ובת. רבי יקותיאל הוא בנו הגדול, רבי שמעון הוא בנו השני, על בתו לא ידוע הרבה, אבל פטירתה קשורה במעשה שעורר את המהרי''ל לחשיבותו של מנהג. המעשה שהיה כך היה: המהרי''ל כיהן כשליח ציבור בקהילת רגנסבורג בימים נוראים, באותו המקום נהגו שלא לאמר את הפיוט 'אני אני המדבר' שיסד רבינו אפרים למוסף, המהרי''ל שראה באמירת הפיוט כבוד לרבינו אפרים אמר את הפיוט כנגד מנהג המקום, לאחר כמה שנים כשנפטרה ביתו ביום הכיפורים הצדיק עליו המהרי''ל את הדין על ששינה ממנהג המקום (מהרי''ל, הלכות יום הכיפורים).
תלמידיו היו לגדולי הפוסקים בדור שאחריו, ובניהם:
רבי אליעזר בן יעקב, המלקט של "מנהגי מהרי"ל".
המהר''י וייל שאף כתב על המהרי''ל 'מאור הגולה אשר כל עיני ישראל עליו' (שו''ת מהר''י וייל ס' נב).
רבי ליווא לנדא שהיה לראש ישיבה ובנו הוא רבי יעקב לנדא בעל ספר האגור.
גם התרומת הדשן, רבי ישראל איסרלן יש אומרים שהיה לתלמידו, ניתן לראות את הכבוד הרב שרחש לו בתשובה אליו שבה כתב 'ועתה אלופי ומיודעי הוריני נא...ויהי רצון שאזכה לראות תשובת דמר כי בראותי אותם שש אנכי כמוצא שלל רב ומנשק אנא בפיהו'' (שו''ת מהרי''ל קצ''ט).
המהרי''ל ערך שאלות ותשובות שנשלחו לכל קצוות תבל. בתשובותיו ענה לכל שואל ועשה זאת מתוך הכנעה ובענווה רבתי. למשל, באחת מתשובותיו (סימן קע''ה) האריך השואל בתארי כבוד להמהרי''ל כדוגמת 'רוח אפינו משיח ה' אשר בגויים נחיו בצילו...יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל', המהרי''ל ענהו בענוותנותו 'עד אן המכשלה הזאת תחת ידך שבאת לסוך שמן בפך ריקם...אכן ידעתי מדתך לתהות בקנקנים אחרים וישן שאפילו חדש אין בו'.
כמו כן, השיב המהרי''ל לכל דורש וכל שאלה קיבלה אצלו חשיבות, דוגמא לכך ניתן לראות בתשובה שערך ל'אשת רבי אלחנן כ''ץ' אשר 'נדרה לילך לקברות רעגנשפורג ועכבה (התעכבה) ימים רבים ואירע לה מעשה שהיתה צריכה ללכת שם אם יצאה ידי נידרה בהליכה זו' המהרי''ל השיב תשובה בכתב לבעלה 'זוגתך שאלה אותי והשבתי לה דדי לה בהליכה זו הואיל ומקיימת נידרה שהלכה על קברי צדיקים, מאי אכפת לן אם עשתה גם כן שליחות אחר אגב'.
בני הקהל נדיבי העם באותו הזמן נהגו לשלוח תרומתם ביד נדיבה למהרי''ל והוא היה מחזיק בזה את תלמידי ישיבתו, אבל הוא עצמו לא היה מוכן להתפרנס מכספי הקהל, הוא עשה זאת מפני שרצה להחזיר כבודה של הרבנות ליושנה ולא להיזקק לאחרים. משום כך, עיקר פרנסתו היתה מ'שכר שדכנות' שהיה נוטל עבור שידוכים שעשה, הוא היה 'כותב ושולח מכתב ידו בכל המדינה לזווג בתולות ונערים כי כל הארץ היו מקשיבים לקולו' (מהרי''ל, הלכות חנוכה).
קרוב לארבעים שנה שכיהן המהרי''ל ברבנות מגנצא, למד תורה ולימדה לאחרים וזכה להעמיד תלמידים הרבה. בסוף ימיו עקב עתירתה של קהילת ווירמיזא אליו כי יבוא לכהן בה כרב ויזכה להרים בה קרנה של תורה עבר המהרי''ל לשם והקדיש בה את אחרית ימיו להגדיל כבוד התורה ולומדיה.
בווירמייזא בשנת קפ''ז מוצאי מנוחה שבת כי תבוא כ''ב לחודש אלול, השיב המהרי''ל נשמתו ליוצרה בשם טוב כשהוא מותיר אחריו תלמידים רבים שהמשיכו את מורשתו הנכבדה וערכו את ספריו וכתביו אשר אורם מאיר באור יקרות גם בדורנו דור אחרון. לזכר עולם יהיה צדיק.