תעודת זהות. רוני וינברג, בן 59, תושב פנמה. גדל בפתח-תקווה במשפחה מסורתית. מסלול שגרתי של ילד ישראלי. אחרי הצבא היגר לארה"ב, התחתן עם יהודייה מפנמה ועבר לשם. הוא דמות מוכרת ואהודה בקהילה הישראלית המקומית.
החלום ושברו. מצאתי את מקומי בענף ייצור רהיטים. החיים התנהלו על מי מנוחות, והעסק צמח. לפני ארבע שנים חוויתי קריסה. כל מה שבניתי בעשר אצבעותיי, התרסק לגמרי. זה היה רגע נורא. בזכות משפחת אשתי הצלחתי איכשהו להחזיק ראש מעל המים.
סימן משמיים. פניתי אל שליח חב"ד בפנמה ושיתפתי אותו במצבי. הוא אמר לי שמחר הוא בדיוק טס לציון הרבי מליובאוויטש, והציע לי להעביר דרכו מכתב. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. חצי שעה היה צריך להסביר לי ולשכנע אותי לכתוב. השליח גם אמר לי שעליי לקבל החלטה טובה, "משהו שאתה יכול לעמוד בו". כתבתי שאם אקבל 'סימן משמיים' שאני בכיוון הנכון – אתחיל לשמור שבת.
הפתעה בהתוועדות. יומיים אחרי שמכתבי הונח על ציונו של הרבי התקשר אליי חסיד חב"ד מקומי והזמין אותי להתוועדות. באתי. אחד המשתתפים קם ואמר שהוא מקבל עליו לקנות לי תפילין מהודרות, בתנאי שאבטיח להניחן בכל יום. קיבלתי עליי והבטחתי. הדבר ריגש משתתף נוסף בהתוועדות, והוא אמר שלפני שנים זכה לקבל דולר מהרבי "ואני רוצה להעניק לך את הדולר". צמרמורת עברה בגופי. באותו הרגע הבנתי – רוני, קיבלת את הסימן שלך!
מה עושים באוסף. עברתי תהליך איטי של לימוד תורה, שלב אחר שלב. הציעו לי להצטרף ללימוד הרמב"ם היומי. אחד הפרקים הראשונים שקראתי עסק בהלכות עבודה זרה. למדתי שמי שרוצה להיפטר מעבודה זרה אינו יכול למכור אותה וכדומה. פתאום הלמה בראשי מחשבה: ברשותי אוסף של פסלים אליליים ששווים הון רב.
שאלה מפתיעה. באותם ימים, בהשגחה פרטית, ביקשתי מהרב של פנמה לבדוק את מזוזות ביתי. אחרי הבדיקה הרב שאל אותי אם יש מישהו בבית שעובד עבודה זרה. נבהלתי מהשאלה ומובן שהשבתי בשלילה. אבל אחרי הלימוד ברמב"ם הבנתי שעצם החזקת הפסלים ברשותי היא דבר חמור, ועליי לסלק אותם.
זורקים לים. ההחלטה התגבשה במהירות: אני לוקח את הפסלים וזורק אותם בלב ים! פניתי לחבר וביקשתי ממנו לקחת סירה ולזרוק את הפסלים. הוא אמר לי 'אתה משוגע', וניסה להוריד אותי מהרעיון. לקח לו שבוע עד שהבין שאני נחוש בדעתי. זה היה מחזה שקשה לדמיין: אני עומד בסירה, בלב ים, וזורק למים פסל אחרי פסל. בכל רגע אני מרגיש שאני נטהר עוד ועוד. אי-אפשר להסביר את הרגעים הפנימיים האלה. החברים שלי חשבו שאני משוגע, אבל בתוכי הייתי שמח.
לזרוק את החומריות. זכיתי לזרוק את הפסלים הפיזיים בלב ים, אבל האמת היא שלכל אדם יש ה'פסלים' שלו. ברגע שאנחנו הופכים חומריות כלשהי לדבר גדול יותר מהקב"ה – זו עבודה זרה וצריך לזרוק אותה. זה יכול להיות כסף, ויסקי, סלולרי, או כל דבר שמקבל אצלנו חשיבות גדולה מדיי. מאז ועד היום, כבר ארבע שנים, אני מקדיש את חיי לעזרה לזולת, ללימוד תורה, ליוזמות של אהבת ישראל. אני משתדל בכל דרך לעזור לשלוחי חב"ד, ומרגיש שהגעתי לייעודי בחיים.
(באדיבות גיליון צעירי חב"ד 'שיחת השבוע')
הצגת כל התגובות