את אהרן לוי, שבדיוק בימים אלו יחגוג 90 שנים לאורך ימים ושנים טובות, אנחנו פוגשים בכותל המערבי. לוי, שמכיר את ירושלים עוד לפני קום המדינה, מתרגש להיות כאן שוב והוא מספר לנו בקצרה ובנקודות, את סיפור חייו המרתק.
מי שהפגיש בינינו הינו כונן מד"א שמעון ברדי אשר הוזעק לפני כמה שבועות לטפל בפצוע שנפגע מרכב. רק אחרי הטיפול המסור בנפגע, שמע ברדי את סיפורו המדהים של לוי, ולא יכל שלא להפגיש אותנו על מנת שכולנו נשמע ממקור ראשון על ימי עברו, שחרור הכותל ופנינים מרתקים נוספים.
"הכותל בידינו"
אנו מתקרבים לאבני הכותל ולוי, שהתרגשות על פניו, מספר: "בזמן המנדט הבריטי הייתי בא לכותל. הכותל היה חומה כאן", מצביע לוי על כמה מטרים בודדים מהאבנים, "ונכנסו בו בערך כעשרים איש. מהרגע שכבשנו את העיר העתיקה ומוטה גור אמר 'הר הבית בידינו', רצנו מהמסגד למעלה דרך שער המוגרבים, ירדנו בדרך חול ואבנים, והגענו לכותל.
"לאחר שהרב גורן תקע בשופר ובירך 'שהחיינו' הוא אמר שצריך להרוס את הבתים שהיו סמוכים לכותל כי ממילא הערבים שגרו שם ברחו לירדן. באו בולדוזרים, הרסו הכל והרחיבו את הכותל בצורה שאלפים יוכלו להיכנס.
"כשבאנו מצאנו כאן חמורים, סוסים ופרדות. כאשר הכל היה ביד הערבים, בזמן המנדט, הם לא נתנו לנו להיכנס לכאן ולאחר מכן כשכבשנו הרחיבו כאן הכל".
לוי מוסיף אנקדוטה: "אחרי שכבשנו את הכותל הגיע לכאן דיין, אבל לוי אשכול לא בא כי אמרו לו שיש צלפים שיכולים לפגוע בו".
לבקשת לוי, אנחנו מתמקמים ליד אבני הכותל ואז הוא אומר: "בסמוך לרב גורן וגור עמדתי כאן, ממש ליד שני האבנים הללו ולאחר מכן עליתי למעלה ותליתי את הדגל על אחד העמודים".
בהמשך החובש ברדי ייקח את לוי הביתה ומשם הם שלחו לנו את התמונות, כעדות חיה לימים ההם. "הוא מתרגש מאוד", שח לנו ברדי בעת שהם עברו יחד על התמונות.
"בדרך לכותל ראיתי מקום שניתן לעבור דרכו", הוא מספר לנו. "ערבי יצא לקראתנו עם ידיים למעלה. אמר שכולם ברחו לירדן והוא לא רוצה למות. שאל אם אני לא ירה בו. עניתי לו, בערבית, שלא. כדי לתת בי אמון הוא רצה לתת לי מתנה. הלכתי אחריו הביתה, שם הוא פתח לי מחצלת שבתוכה היה ספר תורה עם רימונים בכתר ואצבע לקריאה. הוא אמר שהוא הביא את זה מבית הכנסת פורת יוסף. הרב גורן לקח את הספר וכנראה הביא אותו לכותל.
"אחר כך, הערבי הזה הוציא לי מהמטבח כסף פלסטיני. מאה מיל מכסף טהור".
"מרגש לראות את הכותל רחב"
איפה גרת בקום המדינה?
"נולדתי בירושלים על ידי מיילדת, לא היה לנו אז כסף להיוולד במרכז רפואי. אנחנו עשרה אחים כאשר אני הקטן. אני אוהב את ירושלים וחי על ירושלים. אין כמו האוויר שלה".
לאחר שחרור הכותל, היה מסוכן כאן?
"היו כאן ירדנים. צלפים בגגות. היו יורים לפעמים", מספר לוי וממשיך לתאר באופן כללי את האווירה באותם ימים: "במהלך השנים הייתי במשמר הגבול בגוש עציון, חברון, בית לחם. הכרתי את כל הכפרים טוב מאוד. ידענו על כל כפר הכל. האם הם עוינים יהודים או לא. ככה במשך עשרים וארבע שנה.
"על יד שכונת רמות היה כפר ערבי, עוד מזמן האנגלים, שהיו שונאים יהודים. אבו גוש תמיד היו בטוב איתנו, כך גם בית צפאפא. עזרו לנו במלחמה עם קמח ומוצרים נוספים".
איך הרגשת כשהיית הראשון שתלה את הדגל מעל הכותל? ידעת שזה משהו היסטורי?
"אמרתי שזה המקום שיהיה שלנו. הרגשתי מעולה. היתה לי צמרמורת. רעדתי. לא האמתי שבורא עולם יביא אותנו ונזכה לראות ככה את הכותל".
שמענו שהיה לך קשר עם הרב אריה לוין...
"הייתי מלווה אותו לפעמים. הוא היה בא להתפלל עם מי שהאנגלים החליטו לתלות אותו. הוא עזר להם ברגעים האחרונים שלהם, בבקשות האחרונות שלהם".
56 שנים ל'יום ירושלים', מה אתה מאחל לכולנו?
"כל טוב. שמחתי לראות את הכותל נקי ומרוצף. כאשר אלפים נכנסים בשעריו. זו הנאה שלי לראות את הכותל ככה. התרגשתי מאוד. אני מאחל לנו בריאות ואחדות. כמו שאנחנו היינו עם הצנחנים של 101. אצלנו תמיד אמרו: דרגות זה לא מה שחשוב, אם אתה רס"ן או סרן. העיקר זה הבן אדם. היינו חברים כולנו ואת זה אני מאחל לכולם".
לסיום, לוי מודה לכולם: "ב"ה שהוא נתן לי את הכוח לבוא לכאן. חלמתי על זה. תודה לכולם על זה".