כחלק מהמינוף שלנו להגדלת הדימוי העצמי, יש את עניין "גאוות היחידה" שצריכה להיות אצלינו. כמו בכל דבר, אם יש לו את השיווק הנכון, הוא חזק יותר, ונשאר לאורך זמן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אם אנו רוצים לתת לילדים שלנו להבין שחומרה, או סייג, או סתם הנהגה רוחנית ככל שתהיה, משמרת ומבדלת אותנו מעיקר הדין ומהכלל, אנו צריכים להביא את זה למצב שהם יבינו, שהחומרה או הסייג הם לא הפסד, אלא הם מינוף להעצמתם הרוחנית.
ניתן לראות היום בציבור בני התורה יהודים יראי שמים שעושים הכל בכדי שזה יקרה, ומנחילים לדור הבא את היוקרה בנושאים מסוימים, ואת גאוות היחידה שלהם. והכל תלוי בנו ההורים, אם נעשה זאת לפחות במה שנוכל ובמה שאפשרי בצורה חכמה, אנו בונים את בנינו ובנותינו, וזורעים בהם יראת שמים גם על ידי דרך זו.
אבל הכל מתחיל להסתבך כשזה מגיע על חשבון הזולת, ולצערנו הרב, זה מגיע ויוצר תחרות שמביאה בעיות שונות.
תחרות היא התמודדות בין שני גופים או יותר על יעד משותף, שרק אחד מהם יוכל לזכות בו. התחרות ממילא נותנת ערך רב על הנושא עליו מתחרים, וככל שיהיו יותר מתחרים כך הערך עליו מתחרים יהפוך לגדול יותר.
בעולמם של ילדים תחרות מצויה יותר והיא חלק בלתי נפרד מהגדילה שלהם. ילד רוצה להרגיש תחושת ערך, ובאופן אוטומטי הוא הופך לתחרותי. לנו ההורים נשאר להקפיד שהתחרות באמת תשיג תחושת ערך, אבל חלילה לא בכדי לגדול על חשבון הזולת.
ניקח לדוגמא: בציבור בני התורה מקפידים להסביר לילדים שלא אוכלים כשרות רבנות רגילה, אלא רק כשרויות מהדרין. זה מקובל ויש בזה גם גאוות יחידה ותחושת ערך שאנו מתאמצים מעל המותר כמובן מבלי להפוך את כשרות הרבנות לטריפה חלילה. רוב ככל משפחות בני התורה האותנטיים אוכלים כשרות מהדרין פרטית, ולא רבנות, אז ביניהם לבין עצמם בעניין הזה זה מסתדר, זה עדיין בתוך המסגרת שלהם ולא בא על חשבון מי מהם.
הבעיה היא שיש כמה כשרויות מהדרין וכל אחד מבין שהכשרות בה הוא בחר הכי מהודרת, וממילא שאר הכשרויות הופכות לפחות מהודרות. ובמקרה הפחות טוב, נוכל לשמוע מאנשים על כשרויות מסוימות דברים נוראיים שאנשים שמעו ממישהו ששמע ממישהו שיש לו דוד שהיה משגיח אצל (...) וסיפר על הברדק שהולך שם וכו'.
מה זה עושה לילד?
זה מביא את הילד לדבר על הכשרות שכנגד שאינה מהודרת מספיק, ואז נוכל לראות ילד קטן מדבר בזלזול על גוף כשרות אחריו עומדים גדולי תורה, מבלי למצמץ.
עוד דוגמא: ילד יכול לבקש מאדם מבוגר לפתוח לו את הבקבוק בשבת, כי הוא מחמיר בעניין ולא סומך על המתירים. או מבקש ממישהו להדליק לו את האור לפני צאת שבת לפי רבנו תם.
שמעתי פעם מישהו שהגיב לילד מתלהם כזה: "אני גוי של שבת שלך? חצוף!".
אז מה ניסינו להרוויח בעצם? הייתה לנו כוונה לתת לילדים שלנו להבין שאנחנו מקפידים יותר, ומתאמצים יותר לקיים את מצוותיו של הקב"ה, ובדרך יש המרגישים וגם נותנים הרגשה לכל מי שאינו נוהג כמותם שהוא פחות חשוב, וממילא מדברים על אחרים ואוזרים אומץ לפסול את מי שלא נוהג כמותם.
הספקתי לשמוע על אמא יהודייה המקפידה שלא לאכול כשרויות מהדרין מסוימות, שברגע של ויכוח אמרה לחברתה מול הבן שלה: "אל תשווי בין הילדים שלי לילדים שלך, אנחנו מקפידים על כשרות יותר מכם, אין מה לעשות זה משפיע ויש לזה מחיר". חשבתי לעצמי, מה ניתן לדרוש מילדים של אישה כזו, אם האמא שלהם חיה בתחרות כזו שמביאה אותה לומר מילים כאלה לחברתה מול הבן שלה ששומע זאת?
מה עושים בעצם? מה השיטה לגרום לבנינו ובנותינו גאוות יחידה מבלי לדרוס אנשים בדרך?
גיליתי משהו מעניין:
הכרתי המון בני תורה שמקפידים על כשרויות מסוימות, וילדיהם לא מדברים מילה וחצי מילה על כשרויות אחרות או על מי שאינו נוהג כמותם, ואחר מחשבה טובה הבנתי את המכנה המשותף בין כל אותן משפחות.
אלו אנשים שעוסקים בהעצמת עצמם, ולא בתחרות ובהורדת האחר.
לא ניתן להסביר לילד באמת למה אנחנו אוכלים כשרות כזו מבלי שיבין שהכשרות השונה פחות טובה, אם לא שאנחנו ההורים לא נעסוק בתחרות ובלדבר על אחרים, רק אז הילד יבין את זה בצורה הנכונה.
יש דברים שלא ניתן להסביר, אלא רק להעביר.
להעביר זה לחיות בצורה מסוימת, ולהצליח להנחיל אותה הלאה.
• • •
אל הרב מבריסק זצ"ל פנה אחד מתלמידיו שהיה מקפיד על קלה כבחמורה ביראת שמים עצומה: "אני מעוניין לקבל שבת ביום שישי בצהריים בעוד היום גדול, הרב יכול לתת לי את ברכתו?", שאל בשקיקה.
"רעיון מבורך", השיב הרב מבריסק, "אתה יכול לקבל שבת מוקדם מהרגיל בעוד היום גדול, אבל יש תנאי אחד שאתה חייב לעמוד בו ולהקפיד עליו: שבזמן שאתה מקבל שבת מוקדם, אל יהיו חבריך בעינך כמחללי שבת...".
כל מילה, מיותרת.
המחיר הוא ללא תחרות, כי עם התחרות הוא יקר מדי.
הצגת כל התגובות