לכל אירוע בעולם יש את האנרגיה שלו, היא אף פעם לא תהיה אותו הדבר, גם אם מנעד האירועים די דומה אחד לשני.
אם בשנה רגילה אני מופיע באירועים מסוג מסויים, כעת, בזמן מלחמה, זכיתי לשוטט בארץ - דרום וצפון עם הגיטרה. הגעתי למקומות שלא הכרתי, ופגשתי בחיילים קדושים מכל הסוגים.
על כל אירוע צבאי כזה אפשר לספר באריכות, אבל אני כאן על אירוע אחד ספיציפי, שנגע לי הכי עמוק שאפשר.
---
This browser does not support the video element.
ביום חמישי האחרון חבר טוב שדואג לעם ישראל קרא לי לערב שארגן, הפעם בצפון, כמה מטרים מהגבול.
הגרלנו, עשן עלה, בשר בושל, אנשים אכלו והתחלתי לנגן. האנרגיות היו חזקות מאוד, אנשים שלא ראו את הבית והילדים כבר שלשה שבועות רקדו את נפשם, ופתאום - ספר תורה.
והספר הקדוש עובר מיד ליד, ההוא שם כיפה ורוקד, ואחריו חייל אחר, מניח את הנשק בצד, וגם הוא מחזיק ורוקד, מחזיק ומחבק, ככה שעה ארוכה.
כששאלתי את אחד החיילים על המחזה יוצא הדופן, הוא סיפר שכל החיילים בבסיס הגיעו כבר בשמחת תורה, "ולכולנו לא היה חג".
כשהבנתי, התחלנו כולם לשיר יחד שירי שמחת תורה באנרגיה חדשה, הספר מונף בגאווה ובחיבור פנימי של אלפי שנה, ודגל ישראל מונף לידו, רוקד-לוחש על חיבור של גאולה.
הערב המרגש הסתיים. אחד החיילים ניגש אלי ואמר לי: "הערב הזה היה חג שמחת התורה הכי טוב שהיה לי אי פעם", שתק לרגע ואז הוסיף: "ועשינו רק הקפה אחת".
---
החיבור שלנו אל המהות, אל ההיסטוריה עתיקת הימים ומשם בחזרה אל עצמנו, היא היחידה שמעוררת בתוך עצמנו את העוז והגבורה - אנחנו עם שחווה גלות אינספור פעמים, וכנגד הסיכויים, כנגד כל מה שברור, נגענו שוב ושוב בגאולה. אנחנו עם שיודע מהי גלות, אבל אנחנו עם שמחזיק חזק חזק בגאולה. ואנחנו רק בהקפה ראשונה.
הצגת כל התגובות