כמו כולם צפיתי בתיעוד הילדה, המסיכה, והשוטרים.
ליבי על הילדה, ועל הטראומה, שלה ושל אחותה, אבל בעיניי איבדנו פרופורציות. שוטרים לא מחפשים ילדים וחרדים כדי לתת דוחות.
בדיוק ביום הנורא שהשוטר ביקש לתת דוח לילדה, נתקלתי באוכפי החוק בסופר, ובשטח פתוח. מקומות שרובם חרדים.
האמת? הם היו אדיבים להפליא, ולמי שהמסיכה הייתה למטה, ביקשו להרים והמשיכו הלאה.
לבחור שהסתובב בסופר, עם מסיכה שלא כיסתה את האף, השוטר ביקש שיהדק אותה לאף והדגים לו, בנחת. שמעתי גם את השוטרת אומרת: "איזה יופי, ממש כולם פה עם מסיכות!".
אז מה? השוטרים שעצרו את הילדה היו נאצים?
ואולי, אולי אנחנו רק מתחזקים ממקרים כאלה וממשיכים להתמרמר על מר גורלנו, שמבודדים אותנו, עושים עלינו סגרים שלא בצדק, רודפים ומרמים אותנו?
התחושה שהולכת וצוברת תאוצה במגזר, שאנחנו קבוצה מופלית ומקופחת, גורמת לאלימות - תודעתית ומעשית.
בכזה מצב חירום לאומי, שהכל כל כך לא ברור ומבולבל, הדבר האחרון שחסר לנו זו איבה בינינו, כי זה מחליש אותנו ומביא אותנו להחלטות שיכולות להיות הרות גורל, כמו לא לבצע בדיקות כי המדינה מבלבלת ת'מוח, או לא לשמור על הכללים כי ההיסטריה שולטת ושכולם יידבקו ודי...
וכאשר אני רואה שהפוליטיקאים והעסקנים נדבקו בווייב המסוכן הזה, אני אומרת לעצמי, טוב שלפחות המשפחה המצומצמת שלי לא חושבת, שהקורונה היא עוד שפעת מנופחת של ביבי, ושהדוחות על מסיכות זה כדי לממן את הלשכה של ראש הממשלה, או שנתניהו שלח סוכן שב"כ שהחדיר לי שבב בצילום שבוע שעבר.
הלוואי שהיינו מפנים את כל האנרגיות שאנחנו מוציאים החוצה להסתכלות פנימית אקטיבית.
לצערנו הרב, כולם כבר מודעים לנזק היותר משמעותי והמסוכן ביותר שגרמה הקורונה לציבור שלנו, שאת תוצאותיו לא נצליח לאמוד היום; חלק גדול מהנוער שלנו שנמצא על סף אבדון. לא, זה לא עוד נוער נושר או מיוחד שהיה עד היום. התאספו אלפים של נערים שלא למדו, השתעממו, הסתובבו, נחשפו, ונעלמים לנו יום יום.
שוחחתי השבוע עם איש צוות בכיר מישיבה, שהוסיף עוד סיפורי אמת מהקורה ברחובותינו. ילדים/ות שהיו הרבה עם עצמם בחוסר מעש, ועברו את הגדר בפועל או בלב. ולא שזו כל הבעיה שלנו.
הבעיה היא בשמחה שלהם שאבדה, בשאלות שמנקרות את מוחם ולא נותנות להם מנוח, בביקורת העצמית של המגזר שלנו, ובכל המשמעויות של חוסר מסגרת.
האם המפלגות שלנו יוכלו לדאוג שתהיה למידה מסודרת ומחייבת בטכנולוגיה העכשווית בכל בית, עם ניטרול הסיכונים?
אני לא אשת חינוך, אבל מאמינה ויודעת שאנשי החינוך שלנו יושבים ימים ולילות ומטכסים עצה מה לעשות.
ובשביל מלחמה אדירה זו הם צריכים את הגב של הפוליטיקאים והעסקנים, עם משאבים עצומים!
עליהם ניתן את הדעת, ובהם נטפל, בדם ליבנו ונפשנו.
הצגת כל התגובות