בשבועון מוצ"ש של הציבור הדתי לאומי, פורסם השבוע סקר עומק על מידת אדיקותם של בני הציבור הדתי-לאומי בביטויים שונים של קיום ההלכה ושמירת התורה והמצוות, והמסקנות מטלטלות, או לפחות צריכות לטלטל...
הסקר מדבר על אחוזים זניחים מבני ציבור הציוני-דתי שמברכים אחרי אכילת לחם רק מדי פעם, לכל היותר; אינם מברכים אחרי מאכלים אחרים אף פעם; אינם מניחים תפילין בכל יום; ואינם מתפללים ערבית בשום יום וכו' וכו'. אלו הם ה"מסורגיים": המסורתיים הסרוגים.
מעניין, שבמקביל פורסם רשימון של הסופר ר' חיים סבתו, המבטל את קביעת המגזרים בתוך ציבור שומרי התורה, כאילו ואין הבדלים מהותיים בין הציבורים.
כדאי להתעכב קצת ולחשוב האם אכן אין מגזרים? אין הבדלי גישות ודעות? האם הכל כמו שהר' סבתו כותב? אפשר לומר שאין מגזרים ואין שוני ביניהם - והאחדה או עיוורון הצבעים הוא מה שנקרא "עולם בית המדרש הישן, שהביא רוח של אמונה" הבא מתוך האחדה?
תאמר האמת, איני יודע מה היו התוצאות אם היו עושים סקר שכזה אצל הצעירים בציבור החרדי. לבי אומר לי, וגם פרשנים דגולים בניתוח הסקר אומרים שבציבור החרדי הנתונים היו אחרים לגמרי, שהרי בציבור החרדי יש דגש חזק ואיתן על שמירת התורה וההלכה כיסוד מוסד להיותך יהודי חרדי, ולכן תוצאות שכאלו לא יכולות לבוא בחשבון.
הנתונים עצמם לא מפתיעים - אומרים רבנים ומחנכים בציבור הציוני-דתי. כל מי שמסתובב במעגלי הציונות הדתית מכיר את התופעה, וגם לא ראינו זעזוע גדול מדי נוכח הסקר, לא ראינו את שעת חשבון הנפש הבאה אחריו. אדרבה, ראיתי אפילו רב נכבד אחד מגיב לסקר ואומר: אם אכן כך פני הדברים, זו מציאות בריאה יותר מאשר דיכוטומיה חד-משמעית ובלעדית בין דתיים לחילוניים.
הרב הנכבד חס על כבוד המגזר ותובע: חס-ושלום שלא יטיחו בהם שהם מסורתיים כאלו, אנשי נוח - המסה הגדולה של הציונים הדתיים רואים עצמם מחויבים להלכה ולאורחותיה גם אם אינם מקפידים על כל תג. הם רואים עצמם כהלכתיים מינוס, ולא כמסורתיים פלוס... המצב הזה נוח גם ל"מסורגיים" עצמם... הם רוצים לחיות בשוליה של קהילה דתית, ליהנות מהקהילתיות. הם יכולים להיות מסורתיים, בזכות העובדה שרוב חברי הקהילה יותר דתיים מהם.
פרשן דתי-ליברלי יותר, הרבה יותר אופטימי נוכח הסקר: אני גם לא חושב שהתופעה אמורה להדאיג במיוחד גם את מי ששמירת מצוות מאוד חשובה לו. השוליים הרחבים האלה הם נורמליים ומובנים מאוד בכל חברה דתית גדולה, על אחת כמה וכמה כשמדובר ביהודים בישראל, בה הזהות הלאומית חזקה מאוד, ובה נחשפים ליהודים חילונים כל הזמן.
והוא ממשיך לנתח את הסקר לפי השקפתו: במובן מאוד פשוט, הסקר הזה מראה שלרבים מבני הציונות הדתית התפיסה שלהם את ההלכה מאפשרת לחיות טוב עם חוסר הקפדה קבוע... דהיינו, חיים בהם הפרט לא מקפיד על כל דבר כל הזמן, בהם יש היררכיה בין המצוות. כאמור, צריך לקחת את זה כסימן לנורמליות בריאה. לדבריו, במובן חשוב אפשר לומר שכמעט כל הציונות הדתית, אלו אנשים שהמצוות הן חלק מחייהם, לא כלל חייהם. שההלכה היא "עוד משהו" שהם עושים, לא "ה"משהו שהם עושים. זה כמובן חשוב להם וחלק מהזהות שלהם, אבל פעמים רבות לא החלק העיקרי. הם, על כן, לא "הלכתיים".
ומכאן הוא מגיע להנחה תיאולוגית האומרת שכמעט כל הציונות הדתית הם אנשים שהערכים שלהם הם הומניסטים-דמוקרטיים, אלוקים שלהם הוא איזה "כוח עליון" אמורפי ולא שופט גדול וקפדן, ושפונדמנטליזם דתי מפחיד אותם לא פחות מאשר את החילוני המצוי. ולכן המסקנה שלו היא: חילונים צריכים לקחת את הסקר הזה כאיתות חיובי באשר לאופי של הציונות הדתית... רוב הציונות הדתית שותפה לתמונת העולם המודרנית הבסיסית. זה חשוב וטוב מאוד".
יצוין שד"ר סוציולוג-תיאולוג מפורסם זה, יודע לאבחן ולומר ברורות שהנתונים האלו לא יכולים היו להתקבל בציבור החרדי, גם כי אין תופעה נרחבת כזאת במציאות, ואין בה זהות לאומית מתפתחת. ובעיקר כי התפיסה החרדית את ההלכה לא מאפשרת לחיות טוב עם חוסר הקפדה.
הציבור החרדי מאמין בחיים בהם הפרט חייב להקפיד על כל דבר כל הזמן, וההיררכיה בין המצוות אינה נתון לגבי קיומה בהידור או לא. גם אם ההקפדה היא לפעמים סוג של המשכה מכוח האינרציה והלחץ הסביבתי. בכל זאת, אלו אנשים שהמצוות כלל חייהם. ההלכה היא "ה"משהו שהם עושים כל חייהם. זה כמובן חשוב להם וחלק מהזהות שלהם והחלק העיקרי שבהם. על כן, החרדים הם בהחלט "הלכתיים".
כלל גדול הוא אצל כל הוגה דעות וחושב מחשבות שכל מערכת החיים עם כל תופעותיה היא שרשרת ארוכה, מורכבת מחוליות וטבעות של מטרה ואמצעים. כל תנועה ופעולה בחיי עולמנו היא אמצעי לתנועה ופעולה אחרת, הבאה אחריה, שהיא כלפיה מטרה. אותה הפעולה והתנועה, שנקבעה כמטרה לפעולה שלפניה, נעשית אמצעי לפעולה שלאחריה. וכן הלאה. ונשאלת השאלה: ומה היא סוף-סוף המטרה האחרונה, המטרה הסופית? נשתמש במשפט המלוטש של ה"מסילת ישרים" בריש פ"א: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
היהדות החרדית מאמינה כמו יהודים מאמינים בה' ובתורתו, שהמטרה העליונה והסופית היא ברורה ומפורשת, והיא: חיי התורה, עולם מתוקן, עולם שכולו טוב, עולם של "עתיד לבוא". וכל החיים הנוכחים בעולמנו זה הם רק אמצעי לאותה המטרה העליונה, כ"פרוזדור לפני טרקלין". אולם ידיעה רחבה ועמוקה על שני הדברים - האמצעים והמטרה - דרושה ליהודי המאמין בתורה מן השמים. וברור כשמש, ששניהם, גם המטרה וגם האמצעים, הם שווים, כי בלי ידיעת טיבם וערכם של האמצעים, אי אפשר לאדם להגיע למטרה הנכספת, ובלי ידיעת המטרה הרי כל עמלו ויגיעו יהא לריק ולבהלה.
הציונות הדתית קידשה את החיים והתורה, וכנראה יש בלבול אצל בוגריה איפה לשים את הדגש, מה העיקר ומה הטפל. את חכמת השילוב ניסו דרך שיטות נוספות. מיוחדת היא שיטתו של הרש"ר הירש, לדעתו כל מערכת החיים עם כל גילוייה, התפתחותה וכל מה שנמצא בתוך החיים ומסביב, מאחר שהם כולם יצירת ה' ובריאתו, ומכיוון ש"בעשרה מאמרות של התפתחות קרא ה' את הבריאה אל המציאות" - יש לנו ללמוד כל חכמות החיים וגם להתעמק בהן, כי כל אלו הם אמצעים להגיע למטרה הסופית, ועל-ידי הלימודים האלה יכולים להתעלות מעלה מעלה בהשגת ידיעת המטרה העליונה. ובהעדר איזו ידיעה מחכמת החיים, תהא הידיעה בחכמת התורה פגומה וחסרה. "אל לך לומר, אפוא, כי התורה הזאת, תורת אלוקים, תורת העולם, ותורת כלל האנושות היא שמעכבת את המדע". "להכיר את העולם, להכיר את עצמו, לדעת את דברי הימים". "לראות ולהכיר ולדעת את במת החזיון בעד פעולתו אתו בימים יבואו. להכיר מה הוא זה יציר ה', עבד ה', חוק ה', ודעת את ה', הן כל אלה יהיו לו לעזר לו, להגדילו להרחיב את ידיעתו בתורה, הלא הוא דעת את הטבע ודעת את האדם. לדעת את ה' בטבע ובתולדות בני אדם".
אבל יחד עם זה הוא דורש ש"בכל מקום משמשת התורה בלבד כעובדה. שכן ודאי לא זו היא חקירה אמיתית: לכונן את העולם בעיניים עצומות ובאוזניים אטומות על יסודו של הציור בתוך לבו של המפרט פנימה; החקירה האמיתית נוטלת את הטבע, את האדם ואת דברי-הימים כעובדות וחוקרת בהם כדי להגיע לידי הכרה, והיהדות תצרף אליהם את התורה, אשר גם עובדה הנה ממש כשמים וכארץ".
*) הרב שמואל ח. פפנהיים, שימש כעורך "העדה", כעת בשליחות חינוכית במוסקבה.
הצגת כל התגובות