לפני הכל, ננצל את השורות האלה להעביר את תנחומינו למשפחותיהם של גיל-עד שאער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, ה' יקום דמם. ורק ה' הוא שיקום דמם.
אי-אפשר שלא להתפעל מהאחדות ששררה בשמונה-עשר הימים שחלפו מהחטיפה, ועד רגע בוא הבשורה הקשה. הציבור החרדי כולו התגייס והתפלל, אם זה בישיבות, בכוללים או בת"תים. לא היה יום שגדולי-ישראל לא אמרו תהלים, חיזקו או התבטאו במה צריך להתחזק, שזה לבד גרם לקידוש ה' גדול.
אבל במקביל, היו"ר של המפלגה שצריכה להיות הכי מזוהה עם החטופים, היה עסוק בימים אלה בלשנות את חוק הרבנים הראשיים כך שיכהן כאן רב ראשי אחד, ובלשנות את חוקת המפלגה שלו בדבר השאלה המהותית: נניח והוא רץ לראשות הממשלה, האם הוא עדיין יוכל לכהן כראש המפלגה הזו או לא.
בימים אלה, כשהקבינט הביטחוני והממשלה מתכנסים כדי למצוא פתרונות לחיזוק היישובים וההתנחלויות, אולי במסגרת האחדות ישקול שם מישהו גם להסיר את החרב החדה שמונחת על לומדי-התורה, ולחזק את צבא לומדי-התורה?
אין ספק שהאווירה שהייתה ב-18 הימים האלה, שגרמה לקידוש ה' גדול, היא שגרמה בסופו של דבר לאותו "בלעם" להציע את ההצעה לתת לנאום ולהספיד את החטופים לשני אישים שלא נזכיר את שמם כדי שלא נעבור על 'שם רשעים ירקב', כשבזה החטיפו שתי סטירות לחי לכל גדולי-ישראל.
כשצריך, משתמשים בנו, וכשלא צריך - בועטים בנו.
כבוד תלמידי חכמים
בבית הכנסת הגדול 'מגן דוד' שבמקסיקו-סיטי, כמו שנהוג בשאר בתי-הכנסת של החאלבים, יש תקנות מסודרות וידועות, שקשה מאד לשנות אותן. אחת מהתקנות קובעת שרב בית-הכנסת, הרב הראשי הרב שלמה טוויל, יישב במקום מיוחד ליד ארון-הקודש אך ורק בראש-השנה וביום-כיפור. ביתר ימי השנה התקנות קובעות כי הוא יישב ליד הבימה.
לפני כמה חודשים הזדמנתי למקום, ויצא לי להתפלל שם בשבת. לתדהמתי ראיתי פתאום את הרב טוויל ועוד רב צעיר לידו, כשהם יושבים ליד ארון הקודש, כשכמובן לא מדובר על ראש-השנה או יום-כיפור. כשהתקרבתי, ראיתי שהרב הצעיר הוא לא אחר מאשר רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, הרה"ג שמואל רבינוביץ.
לאחר התפילה שאלתי את הרב טוויל: מה השתנה? איך ייתכן שישבתם שם, הרי התקנות קובעות אחרת? ואז הוא סיפר לי ששבוע קודם לכן, כאשר שמעו שהרב רבינוביץ יהיה אורח שלהם בשבת הבאה, התכנסה הנהלת בית-הכנסת ושינתה את התקנות, ומדוע? משום שמכיוון שהרב רבינוביץ מייצג את הכותל, מבחינתם הכותל צריך להיות על-יד ארון הקודש.
באותו רגע נזכרתי שפעם הגיע אל מורנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל רב מסוים שלא היה מגדולי התלמידי-חכמים אך נשא בתפקיד בכיר, ושמנו לב איך שהגרי"ש קם מעט לכבודו ממקומו, והתיישב. כשהוא יצא, שאלנו את הרב: וכי בשבילו הרב קם? והגרי"ש אמר לנו: קמתי בגלל התפקיד שהוא ממלא, לא בגלל הרב עצמו.
הייתה זו קנאה לראות שם במקסיקו, איך בעלי-בתים פשוטים בקצה השני של העולם יודעים להסתכל ולהכריע במדויק, כיצד לכבד לא רק תלמידי-חכמים באשר הם, אלא גם את מה שהם מייצגים.
ואני נזכר גם ברגע נוסף: לפני כ-10 שנים הגיע הרב חנניה צ'ולק יחד עם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א לביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל במסגרת ערב תרומה שנערך אז בביתו. באותה הזדמנות נשאל הגרי"ש, למה יש כל-כך הרבה ילדים שלוקים במחלה הנוראה? והוא ענה: בשביל זה יש גמרא מפורשת, שבגלל אי הקפדה בכיבוד תלמידי-חכמים, יש את המחלה שאין לה מרפא.
אולי בזמן כזה עלינו - ואני מדבר גם על עצמי - להתחזק גם בנקודה הזאת. אולי נקבל כולנו על עצמנו להתחזק לא רק בלכבד תלמידי-חכמים באשר הם, אלא גם בלכבד את מה שהם מייצגים.
הטור פורסם הבוקר בעיתון 'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות'
הצגת כל התגובות