מכתב כואב: נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער הי"ד, תלמידי ישיבת "מקור חיים", עזבו לפני כשבועיים וחצי את הישיבה בדרכם חזרה לביתם, אך לא הספיקו להגיע. הם נחטפו מהטרמפיאדה ונרצחו באכזריות והותירו אחריהם חלל גדול וכאב עצום.
אחר הצהריים (שלישי) בשעה 17:30 הם יטמנו זה לצד זה בבית העלמין במודיעין. בני משפחה, רבנים, פוליטיקאים ואישי ציבור, ילוו אותם בדרכם האחרונה.
הכאב הוא כלל ישראלי אך קבוצה אחת של תלמידים תרגיש את הכאב יותר מכל אחד אחר. אלו תלמידי ישיבת "מקור חיים", ששעות קודם לחטיפה והרצח ישבו זה לצד זה בספסל הלימודים.
לקראת מסע ההלוויה הכואב והמצמרר, הנהלת הישיבה מודאגת ממצבם של התלמידים לאור האסון ושיגרה מכתב להורים בבקשה להיות לעזר לבניהם בשעות קשות אלו.
"על אלה אני בוכייה, עיני יורדה מים", נפתח המכתב להורי התלמידים.
"אמש, לאחר המתנה ארוכה וכואבת, בה שררו דאגה ותקווה כאחד, קיבלנו את הידיעה המרה לפיה תלמידינו, אהובינו גיל-עד שער ונפתלי פרנקל אינם עוד בין החיים", כותבת הנהלת הישיבה.
"בניכם זקוקים לכם בשעות קשות אלו, גם אם אינם מראים זאת", נכתב, "אנא היו עמם, בין אם בנוכחותכם בהלוויה ובין אם בדאגה לחזרתם הביתה בליווי מבוגר מוכר ו/או חברים. ימים אלה קשים לכולנו ובמיוחד לנערים אשר איבדו חברים קרובים ויקרים".
"בימים הראשונים כל תגובה היא נורמלית במצב הבלתי נורמלי אליו נקלענו, אך אם עולה דאגה מתגובה כלשהיא כגון: קשיי שינה ממושכים, קושי לאכול, התפרצות רגשית חריפות, הימנעות מפעילות שגרתית וכב' ובמיוחד אם התגובות אינן מתמתנות בהדרגה, יש לפנות לאיש מקצוע מאנשי הצוות", מבקשת הנהלת הישיבה.
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני", מסיימת הנהלת הישיבה את המכתב הכואב.