סמוך לחצות תמו המנחמים, ועיניו של מרן הגר"ע יוסף נפלו, בספונטניות מוחלטת, לעבר האותיות הקטנות.
האב השכוּל חוזר ומתעמק בתוך אינספור עצמים זעירים, מודפסים, המרצדים מול עיניו. משקפיו הכהים כרוכים עתה על שיפולי זקנו. דבר אינו חוצץ בין עיניו המצטמצמות בעת לימודו, לבין הטקסטים השבורים. גופו מתנועע קלות. שוב הוא שוכח, או משכיח מעצמו, את היותו אבל. בהיפסק תנועת המנחמים, שוב ממלאת תורתו את כל עולמו ואינה מניחה עוד מקום לא לדאגה ולא לשמחה. פלג גופו העליון רכון לחלוטין.
ערמות של ספרים, פתוחים לרווחה, מסתירות את פניו. כאשר גדל העומס, הוא מניח חלק מהספרים על שולחנית נמוכה המונחת לימינו. עד אשר תתגבֵה שוב הערֵמה.
הגר"ע יוסף מתנתק מסביבותיו. כרוניקה של שקדנות שאיש לא יוכל לה.
•
שבוע האבל החולף, היה השבוע שבו התגלתה אהבת הציבור החרדי לשדרותיו לשר התורה, מרן הגאון הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א. במלוא יפעתה נתגלתה האהבה, בשיא זוהרה, בעוצם טהרתה. אהבה שלא תלויה בדבר, שאינה כפופה למחנות, שבלתי תלויה במסגרות.
רק התיישב נשיא התורה בעמק הבכִיָה - והכל החלו מעלין לרחוב הקבלן 45 בירושלים: אדמו"רים מכל הסוגים, רבנים מכל החוגים, ראשי ישיבות מארבע קצות הארץ, אנשים שממוקמים בעבר אחר של הנהר התורני - מגדול ועד קטן זרמו כולם אל הפינה שבה הוצב השרפרף הנמוך, שעליו ישב איש התורה והתכנס בצערו על אובדן בנו במיטב שנותיו. ולא פחות משאָבְלָה נפשו על אובדן בנו - התכווץ לבו ונעשה בשרו חידודין חידודין על עולם התורה שהיה למרמס בפיות אנשי השלטון המבקשים לפרוץ בו פרצות ובכך להעשיר את אמתחת הרייטינג.
גדולי תורה ופשוטי עם, ענקי רוח וקטני מותניים - כל מי שהזדמן למקום, כל מי שעקב מקרוב ואף מי ששמע מרחוק על הנעשה בשבוע ההיסטורי הזה בין כותלי הבית שכולו תורה - לא יכול היה שלא להתרגש, לא יכול היה שלא להתפעם, לא מסוגל היה שלא להתמלא הערצה נוכח מראה האיש הזקן והצנום, הנושא על שכמו את משא העם, שאבלו הפרטי נמהל בצער התורה.
ארבע שעות שהיתי השבוע בחדר לימודו של מרן הגר"ע יוסף. ראיתי ספר תורה השרוי בצער. ראיתי תלמיד חכם עצום, יחיד בדורו - שמא יש לומר יחיד בדורותיו - שגם בימי אבלו מנצל כל רגע לתלמודו. איש שחלבו ודמו תורה, איש שבוורידיו זורמים כל מכמניה, איש שבצרתו ובצערו, ביגונו ובתוגתו - נחמה אחת לו, והיא תורתו.
•
כבוד גדול ובלתי צפוי עשה עם ישראל לגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל בפטירתו. עולם התורה לשדרותיו, יודע לכבד את לומדיו ושקדניו. למרות המחיצות, חרף מאורעות ציבוריים מעוררי קיטוב שאירעו בשנים האחרונות - החוגים החרדיים כולם, אף כאלה שבחייו לא שמרו עמו על קשר, חלקו לו כבוד אחרון, כיוון שהיה ראוי לכך. לא היה עיתון חרדי שהתעצל מלספוד לתלמיד חכם שמת בתום כשישים שנות הרבצת תורה בלתי פוסקת ומקץ שנה וחצי של התמודדות הרואית עם הנוראה שבמחלות, שנאבק בתחזיות הרופאים מבלי להפחית במיליגרם את מינון השיעורים ומסכת הרבצת התורה.
יום לפני תום השבעה, עלו אל בית התלפיות, בזה אחר זה, מרנן הגראי"ל שטיינמן והאדמו"ר מערלוי. יום קודם לכן, ביקר כאן מרן הגר"ש וואזנר. אם נצרף את ארבעתם - נעמוד על העובדה שכמעט ארבע מאות שנות תורה נפגשו, במקום שקול התורה אינו פוסק בו ביום ובלילה. ארבע מאות שנה! והאהבה שהופגנה בין ענקי התורה, הריהי כספר מוסר חי ומפעים.
אלו היו רגעים של צער, שעות של אבל - אך גם ימים של כבוד תורה והערצת לומדיה. השבוע הזה ייזכר לדורות. מי ייתן וניטיב לזכור זאת.
•
השעון שעל השולחן מתקתק. השעה אחת אחר-חצות מתקרבת. מימין ומשמאל, נזהרים שלא להשמיע אוושה, יושבים שני עוזריו התורניים של מרן הגר"ע יוסף.
לבסוף הכריעה העייפות. לא את הרב. אותי. נעשיתי מותש. כוחותיי לא עמדו לי. אך עיניי הנעצמות התקשו להתנתק מהמבט המעריץ, המשתאה, הבלתי מוכל, של איש התורה שיושב בפינתו ולומד. ובעוד קורי השינה מתעצמים על היקום, עוד נטועות היו עיניו של גדול התורה בן התשעים ושלוש בשורות הקטנות.
רגע לפני שפרשתי למנוחה מחמת עייפותי, נשאתי מבט נוסף אל המופלא שבמחזות תבל: איש זקן, בן תשעים ושלוש, שבריאותו רופפת, ששכל את בנו לפני יומיים, מרוכז כולו בלימודו. הוא אינו תאב לישון, בקושי מסכים לטעום דבר מה. רק ללמוד וללמוד. מבלי לנמנם, מבלי למצמץ, אפילו מבלי לפהק.
הוא גומע טקסטים, הופך דפים, ונראה שלא יזוז ממקומו עד שלא יסיים את העמוד האחרון בספר - בהנחה שאז לא ייפלו עיניו על הספר שמתחתיו, שגם אותו יסיים עד כלה.
•
באישון ליל, בעוד הבריות נמות ומדינת ישראל מתייחדת עם נופלי מערכותיה הי"ד, נאספו שלושה אישים נודעים ומוערכים לכנס חירום אקראי ובלתי רשמי, במובאה המובילה לחדר לימודו של נשיא מועצת חכמי התורה. המקום, הזמן ועצם המפגש נשאו אופי בהול ומוטרד עד אימה. בימים כתיקונם, הרכב שכזה לא יתכנס אלא לאחר סדרת תיאומים בין מזכירי שלושת האישים העסוקים עד צוואר, אולם היות ואין דינם של ימים אלו כדינם של ימים כתיקונם - כל מקום וכל שעה כשרים לעריכת האסיפה שדי היה באופי המשפטים שעלו בה, כדי ללמד על עוצמת בהילותה.
"דעו לכם, אבא שרוי בצער כאדם שמתו מוטל לפניו", אמר האחד. "אתה צריך לספר לי? אני פועל רבות בעניין", סיפר השני. השלישי, אישיות רבנית נערצת ורבת הוד, הסתפק בשתיקה רועמת ומזדהה. לבו מרוסק לנוכח המצוקה. מתי מספר בקיאים בעומק ניסיונותיו לסייע בהמתקת הדינים, אולם תפקידו הממלכתי מונע ממנו לעסוק בעניינים פוליטיים.
החלק הבא בשיחה המשולשת, עסק בניתוח המפה הפוליטית, לפי מפתח של אנשים קשים ואנשים רכים. על הראשונים אין מה לדבר: הם נעולים, לבם לב אבן. תמונת הנצחון שלהם לא תושג אלא באמצעות דיכוי חרדים והצרת צעדי עולם הישיבות. לגבי האחרונים, שנקלעו לזירה עוינת-חרדים אך הם עצמם מועמדים להידברות טובה - סומנו יעדים וחולקו תפקידים. פלוני יפגוש את פלמוני, פלמוני יפגוש את פלוני. אולי יחוס, אולי ירחם.
•
והרב עצמו, לא שת את לבו לאסיפה שבחוץ. תשעים ושלוש שנותיו, לאורך ימים, נתונות עתה בתוך כבשונה של הלכה. מרוכז לחלוטין. השעה מאוחרת, וגדול הדור, שכל האהבות שבעולם לא ישתוו לאהבתו את התורה - במקומו יושב.
תיכף תיכנס האשמורת השלישית. יום הולך ויום בא וקדושת התלמוד אינה זזה ממקומה. לבד מעיניו הערניות וכוח הריכוז הנדיר - רמ"ח אבריו משדרים עייפות טבעית, לאות מושלמת.
פניו מכורכמות. עיניו מתעמקות עוד בספר שלפניו - ספר 'חזון עובדיה', הלכות אבלות.
*(מתוך כתבה שפורסמה ב'משפחה')
הצגת כל התגובות