"הנכדים לא זוכרים אותי ולא טורחים להתקשר ולהתעניין בשלומי, אז גם הם לא מעניינים אותי ולא אתקשר להתעניין בשלומם... ככה זה, צריך לתת בשביל לקבל!..." מכריזה איזו סבתא פולניה רנדומאלית בכל שעה עגולה.
"מה יוצא לי מזה?" מפרק בפני את כאבו אב מתוסכל השבוע כאשר הוא מתאר כי שעה של עבודה עם בנו לא מספיקה לו וכי הוא לא רואה התקדמות מעשית והנער ממשיך להתנהג בבית כפריץ ולא מתנתק לשנייה מהמכשיר הסלולרי שהפך להיות כל עולמו... "אני משקיע עליו למעלה מ2000 ₪ בשבוע על הוצאות וישיבה וחונכים וטיפולים, ומה יוצא לי מזה? כלום!..."
"כמה פגישות לדעתך זה יקח?..." שואלת כל אמא כמעט, בפיה או בליבה, כאשר היא פונה וקובעת פגישת היכרות טיפול לילד שלה... כמו מסרה את השעון לשען ואת הנעל לסנדלר ומחכה לקבל אותו מתוקן, כך משתמעת הכמיהה הבסיסית והיא: 'קח את הילד השבור, ותחזיר לי אותו מתוקן, הכי מהר, ובאחריות'...
שאיפה זו "לקבל" ולראות התקדמות ותוצאות מהילד ומדרך הטיפול הינה טבעית, נורמלית ולגיטימית לחלוטין, אלא שבדורנו הנחמד לפעמים נתקלת בשוקת שבורה. לא תמיד הציפייה מתממשת ולא קל בכל מחיר לאהוב ולטפח מישהו ללא תמורה ופידבק מצידו.
לעיתים צורך השעה הוא עבורנו, ללמוד לעצום עיניים, להנמיך את משאלת הלב הכמוסה לראות תוצאות, וללמוד לאהוב בלא מחיר ותמורה, בלי ציפיות ותנאים מקדימים.
נשיקה שלא במקום
הרב שמשון פנקוס זצ"ל מעניק לנו שיעור דומה לחיים מפרשת השבוע שלנו, פרשת ויחי:
"ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם".
האור החיים הקשה, איזה קשר ושייכות יש בפסוק בין העובדה שעיניו של יעקב אבינו כבדו מזוקן לברכות הבנים? וכן מדוע כתוב "וישק להם" ולא "וישק אותם".
ופירש האור החיים שמחמת שיעקב לא ראה כראוי הוא היה מנשק אותם שלא במקום הנישוק ומחבק שלא במקום החיבוק.
הרב פינקוס זצ"ל העמיק לבאר כוונת העניין של "נישוק שלא במקום נישוק וחיבוק שלא במקום חיבוק" וכתב כך:
ישנם כל מיני סוגי נשיקות. יש נשיקה על היד, יש נשיקה על הראש ויש נשיקה על הפה.
הפסוק בשיר השירים מדבר על "ישקני מנשיקות פיהו"- סוג של נשיקה שבה המנשק הוא גם מתנשק בעצמו. מי שנותן- גם מקבל.
זוהי נשיקה שמתארת את מעמד הר סיני. שם במתן תורה עם ישראל אמרו נעשה ונשמע וכנגד זה הקב"ה נתן להם את התורה. היתה הדדיות וחיבור דו צדדי.
אך לא בכל מקום זה קורה.
רש"י בפרשה על הפסוק "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" מבאר: "ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה".
יעקב ראה שמבני יוסף עתידים לצאת ירבעם, אחאב ויהוא, וא"כ בהתאם לתמורה שהוא מקבל מהם הם לא ראויים לברכתו.
מה יש לו לנשק אותם אם הוא לא יקבל מהם בחזרה?
יעקב לא רצה לברכם עד שיוסף התפלל על כך ושינה את גישתו.
רק לאחר מכן כתוב: "ועיני ישראל כבדו מזוקן" וכתוצאה מכך "ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם". כלומר מחמת הזקנה, שעניינה ראייה מפוכחת מפרספקטיבה שונה ואחרת, בשלה יותר, תפיסה של חסד ואריכות אפיים, שוב לא ראה יעקב את אלה שאינם ראויים לברכה וניאות לברכם, למרות שידע שלא ישיבו לו כגמולו הטוב.
יעקב אבינו מחדש שיש גם דרך אחרת, דרך אמצע, ולפעמים היא הכרחית.
לעצום עיניים, לנשק שלא במקום נישוק ולחבק שלא במקום חיבוק.
לתת את ברכתך ואהבתך השלמה לילד, גם אם הוא לא משיב לך כגמולך.
גם אם הוא משיב לך בבעיטה לך ולכל מה שאתה מאמין בו, עדיין הוא ראוי לאהבתך ולחיבוקך.
גם כאשר הנשיקה היא לא הדדית, כאשר אין תמורה לנתינה ולהיפך- יש כפיות טובה, כשלא מתקיים כאן "ישקני מנשיקות פיהו" שבה המנשק והנותן הוא גם מקבל, עדיין- תן נשיקה שלא במקומה, תשלים עם המצב ותעשה את שלך, בחסד, באכפתיות, ברגש.
תתמקד בחלק של הנתינה שלך. גם כאשר מדובר בנשיקה שלא במקומה ובחיבוק ללא מענה.
רפואה משלימה
ישנן בעולם שתי דרכים יסודיות לפתור בעיה.
ישנו "טיפול תרופתי" של רופא או פסיכיאטר, שמייצגים את 'הרפואה הקונבנציונאלית' שתוקפת ומדבירה ישירות את הרע, את החיידק שתקף את הגוף, באמצעות חיסון או תרופה ובצורה מיידית וחותכת שמראה תוצאות מהירות בשטח.
וישנו גם "טיפול הומיאופתי" או הוליסטי, שמלמד אותנו על תהליכים ארוכי טווח ומשני איכות חיים, במהלך טיפול כזה אני נושא את הבעיה, חי ונושא אותה וכך היא באה על פתרונה או מוצאת את עצמה משתלבת במארג חיי.
שתי דרכים אלו משמשות לנו גם כאסטרטגיה לחיים. דרכי פתרון שונות למדי זו מזו.
יש אפשרות לפתור בעיה כמו יוסף, שפותר את חלומו של פרעה בצורה טכנית ותוקפת בפתרון מעשי ונקודתי. לאגור מזון הופך להיות התרופה המעשית לבעיה. ה'חיסון הגואל שמציל מהמגיפה'.
ויש לפתור בעיה כמו דוד המלך שנושא את הבעיות עימו, נלחם וגם בורח, נושא את הבעיה ופותר אותה ממקום פנימי יותר.
לעתיד לבוא, מסביר ד"ר מיכאל אבולעפיה, יפגשו שני סוגי המרפאים: "רופאי בן יוסף" ו"רופאי בן דוד". אלו שיודעים חלום לפתור אותו בפתרון טכני ואלו שמסוגלים לחבור לכאבו הפנימי של האדם ומשם לעבוד איתו.
הצורך שלנו בדור של עקבתא דמשיח, שמחכה לבשורת הרופאים הללו, הוא לדייק ולהבין מה ומתי מתאים למי.
יש אדם שכדי לשמור על בריאותו ומשקלו למשל, התרופה בשבילו היא מעשית וטכנית- פתרון כמו דיאטה.
אך יש אדם שכל הדיאטות שבעולם לא יועילו לו והעיסוק המוגבר בדיאטה רק ילחיץ ויגרום לו לאכול עוד יותר ולהחמיר את מצבו...
הצורך האישי שלו הוא דווקא באמצעות אסטרטגיה שונה והפוכה: ללמוד לאהוב את עצמו, להכיל ולקבל את עצמו כמות שהוא ומתוך כך תפחת האכילה האובססיבית ותנתב את עצמה למקום אחר.
כדי לדעת מה המצב ולמשש דופק מהי שיטת הטיפול הנכונה, עלינו לפתח רגישות של "לגעת לא לגעת", כ'משל האופניים' שבו אני מלמד את הילד לרכוב על האופניים החדשות.
אני מחזיק את האופניים מאחור, רץ איתו מעט וגם מרפה מידי פעם בעוד הוא חושב שאני מחזיק, וחוזר חלילה, עד שהוא נוסע בביטחון.
אני עדיין נמצא שם בסביבה כדי לתמוך ולעזור למקרה שיפול, אך לומד לשחרר בהדרגה כשהוא מבקש: "לבד!". נותן לו ללמוד את חייו וכוחותיו ולהיות עצמאי בדרכו.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מכנה זאת "אם טובה דיה". טובה, אך לא חונקת.
לפעמים הדרך הנכונה לנו היא להילחם, ולפעמים הדרך היא להשלים עם המצב ולזרום איתו.
להבין כשצריך בכך שזה מצב של "נשיקה שלא במקום נשיקה וחיבוק שלא במקום חיבוק" ולהמשיך ולטפח את הקשר הבין-אישי, להפוך אותו לעוד יותר משמעותי.
תורת הקשר
לעיתים כל מה שיכול להחזיק ולשנות זה הקשר הזה.
קשר אמיתי, כנה ואכפתי הוא כנראה הפתרון היחיד שיכול לעמוד בפני הפיתויים מבחוץ, בפני הסכנות האורבות בקדימה הטכנולוגית הקורצת וברשתות החברתיות.
נכון, זה יכול לקחת זמן ומסתבר שגם יקח כדי להוציא אותו משם, וזה עניין של תהליך, כמו סיפור ההינדיק המפורסם, אבל בסוף אולי יבין כך גם הנער ש'הדבר האמיתי' שהוא מחפש וצורך בחייו זה קשר ותשומת לב, ויגלה גם שאת זה הוא לא מקבל בצורה אמיתית ומספקת בפלטפורמות המפתות, ואז כשהוא יביט סביבו ויחפש מי נמצא שם באמת עבורו, מי יודע ויכול לחבק ולנשק גם ללא תמורה, גם כשכל האחרים כבר התייאשו ממנו- הוא ימצא מישהו להאמין בו בחזרה.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com