אחת הסוגיות הכאובות שאנו העוסקים עם הנוער פוגשים באותם בוגרי עולם הישיבות שפנו למסלול שונה, היא עזיבת לימוד הגמרא בטריקת דלת! על אף היותם שומרי תורה ומצוות לימוד הגמרא נהפך להם לסבל ומציף בהם רגשות ותחושות שונות, שלעיתים נראה שהמצב אבוד עד בלתי פתיר.
כותב השורות צבר מאות אם לא אלפי שעות שיחה עם בני נוער נפלאים ביותר, אך כאלו שלימוד הגמרא הוא סבל עבורם ויש כאלו שאף גורם להם למצוקה חרדתית! תחקורים ושיחות עומק לילות וימים לא הובילו לשינוי דרמטי אצל רוב הנערים האלו, ויהי הדבר לחידה!
עם הזמן בשיח עם אנשי חינוך אחרים הגענו בס"ד לתובנה, שתלמידים רבים במשך השנים נקלעו לדילמה מצד אחד התובנה החדה שלימוד הגמרא בעיון ובלמדנות זוהי המתיקות הגבוה ביותר עלי אדמות, אך מאידך אותם אנשים שהקנו להם ידיעה זו פעמים רבות השניאו עליהם מסיבות כאלו ואחרות את הלימוד עצמו, כך שבלבם נותר תאום שמחד שואף אל המתיקות אך מאידך פגוע ממנה.
כחלוף השנים הבנו שהפרדוקס קשה עוד יותר, מסתבר שאותם אלו שהנגישו להם את הגמרא במתיקותה העבירו להם מסר סמוי שהתורה האמתית נמצאת רק אצלם ואצל שכמותם בתוך בית המדרש הישיבתי!
האמת צריכה להאמר- הלוואי ואתם נערים היו ממשיכים בהיכלי הישיבות להגות בחכמה הצרופה וצוללים אל עומקי הסוגיות ללא רצון לנשום אוויר מחוץ למים החיים ולו לרגע, אך ההכרח לא יגונה והמציאות היא המציאות שהם אינם שם עוד, ועכשיו מה יהיה עם הנער?? ובעיקר תורתו מה תהיה עליה??
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מרגשת של ציבור חרדי שבסיום יום העבודה נגש לבית המדרש ולומד גמרא בעיון בקבוצות וביחידים, וזה מעבר לציבור ענק שלומד דף היומי בכל אתר ואתר, מציאות זו מלבד היותה מבורכת בפני עצמה ומקדשת שם שמים, יש בה אמירה עוצמתית: לימוד גמרא בעיון ובבקיאות איננה נחלת יחידים או קבוצות, נישה זו פתוחה לכל דורש ושואף ותלוי בו .
בפרויקטים שונים שעשינו ע"מ לחבר נוער ללימוד מחודש לגמרא, התוצאה הייתה אושר אינסופי, סיפוק אדיר וחיזוק בתורה ורוחניות, אין ספק שלימוד הגמרא מחזירה למוטב שבו, אין ספק שתלמיד שלומד גמרא וקל וחומר בעיון החיים שלו שונים בגישה וברצינות, העבודה הגדולה היא להפריד לו בין אנשים שאולי פגעו בו ולחיבור ההכרחי בכך שלימוד הגמרא קשור אולי אליהם ושלהם.
ככל שנצליח להבהיר להסביר ולהוכיח מציאות זו, שיחושו שלימוד הגמרא בעיון או בבקיאות היא נחלת הכלל, אלו הלומדים יום שלם ואלו הלומדים חצי שעה, אלו עם חולצות לבנות ואלו עם הצבעוניות, שלכולם ישנה אחיזה שווה בלימוד הגמרא, או אז בס"ד נצליח לחבר ולקרב עוד בני נוער להוויות אביי ורבא.
יסוד זה מבואר היטב בדברי הרש"ר הירש בפרשתנו כי תשא פרק לב פסוק טו
"אילו לוחות העדות היו כתובים רק מצד אחד, הרי שהאיש שעליו לקרוא באוזני העם את החוקים הכתובים עליהם - מעמדו יהיה בחזקת מעמד עליון ביחס אל המון העם המקשיב אל דבריו. רק הוא רואה את נוסח החוקים לפני עיניו, והמון העם חייב לקבל מפיו מה שהוא קורא באוזניו. ברור לחלוטין שהוא המתווך בין העם ובין החוק. אולם החוק שעל שני הלוחות כתוב באצבע אלוהים על שני עבריהם, והוא מופנה באותה המידה אל משה ואל העם, ונמצא שהתורה פונה באורח בלתי - אמצעי אל העם ואל כל אחד מבני העם. מתבטל, אפוא, מעמדו של משה כמתווך, והוא נכנס כולו לתוך חוג העם. העם קורא את הכתוב על הלוחות באוזני משה, כדרך שמשה קורא אותו באוזני העם. מעתה, אפילו ייעלם "זה האיש משה" - שוב אין העם זקוק לו, שכן התורה מתייצבת לעיני כל איש ואיש בכל רגע ורגע, כנתונה ישירות מיד ה'.
מנקודת מבט זו מתפרשות גם הדעות השונות המובאות בירושלמי שקלים ו, א, שלפיהן היו כל עשרת הדיברות כתובים על כל אחד משני הלוחות, ולדעה אחרת - אף פעמיים עשרה: על שני הצדדים, ולדעה שלישית - אף ארבע פעמים עשרה: על שני הצדדים שלפנים ושלאחור ועל שני הצדדים שמימין ושמשמאל. לפי זה נכתבו הדיברות מלכתחילה בשני עותקים, כשכל אחד מן הלוחות כתוב מכל עבריו, ולוחות העדות העידו אפוא בעצמם, שהתורה תופץ בעם על כל שדרותיו, ושלא היה לו למשה כל מעמד ייחודי ובלעדי ביחס לתורה."
- הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין