רש"י הביא את דברי המדרש שיש בתיבה זו רמז לכל צרותיו העתידיות של יוסף שהמכר ל: פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. ר"ת פסים.
וביאר רבינו האלשיך זצ"ל שכל אלו רמוזים בכתונת משום שבגללה ובגלל הקנאה שעוררה הכותנת הוא נמכר. יש שביארו בכוונת רש"י שרצה לחבר בין עניין הצרות לכתונת הפסים ולרמוז כי הסבל של כל אחד ואחד גזור ותפור למידותיו, בדיוק כמו כותונת אישית.
אין מצב לומר "גדול עלי" הייסורים הללו, זה לא בשבילי.. כי האמת היא שהסבל הזה 'יושב עלינו בול', משום שהקב"ה שמביא את הייסורים לא מביאים מעבר ליכולת האדם, ובהכרח שהם מגיעים לאדם בהתאם למידתו ולמסוגלות האישית שלו.
_____
בתפילות הימים נוראים ישנה תפילה מיוחדת, הנאמרת בלחישה ובמרוצת מילים, בזמן שהכהנים מפזמים ברקע ניגון לפני שמסיימים את ברכתם במילה "שלום".
באותה תפילה אנו אומרים משהו שתמיד הפתיע והתמיה אותי עד מאוד: "ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו...כשם שנתת את יוסף צדיקך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיו"
השאלה זועקת כמעט מאליה... האמנם? כתונת הפסים היא הדוגמא האולטימטיבית לנשיאת חן בעיניי האחים? וכי אין כאן שכתוב חדש של המציאות שהוכיחה כי דווקא אותה כתונת פסים הכי גרמה לקנאה ותחרות והובילה למכירתו ולרצון הראשוני להורגו נפש? ובדיוק בזה אנו משתמשים כשאנו מבקשים חן וחסד ורחמים מהקב"ה??
אך יתכן שכשנעמיק בהתבוננות נמצא בזה ג"כ סימן ברכה. היכולת לקחת משהו שנראה בעיניים בריאות ורגילות כ'רוע' טהור שנגרם לנו, ולמצוא בו את נקודת הטוב. להתבונן בסיכומו של דבר במבט של 'מאקרו' על מה שיצא מסיפור יוסף שהתחיל בצורה די פסימית ולבסוף בדרמטיות התפתח לכך שיוסף נהיה המשביר לכל אחיו והוביל את ההיסטוריה של העם היהודי פרק משמעותי בתולדותיו.
היכולת של יוסף לצאת מכל הצרות שעברו עליו באותם פסי"ם אישיים באמצעות חן וחסד ורחמים שהקב"ה נתן לו תדיר, ולמצוא את עצמו עם מבט קדימה, מבט של חסד ורחמים לזולת, עזרה תמידית וחשיבה חיובית על הסובב אותו.
יש בכך ברכה ושאיפה גדולה ועצומה, למצוא את ה"חן וחסד ורחמים" בכל מצב, גם כשנראה שזה גופא הגורם הגדול ביותר לצרות, למצוא בו את החיובי והטוב. 'פסימי עם נסיון'.
יוסף היה על התפר שבין להפוך חלום ולפתור אותו למציאות ממשית. גם הכלי המרכזי של חשיבה חיובית הוא כזה, ידוע ש'חשיבה יוצרת מציאות' (אפקט פיגמליון), אך יש לזה גם מקור והגיון במקורות:
הסיבה שמחשבה יוצרת מציאות היא הגיונית, כי ככל שהאיבר נתון במיקום גבוה יותר- אנו רואים שכך כח השפעתו גדול ורב יותר.
ברגל אנו יכולים לקפוץ לגובה או לבעוט למרחק. פעולת הרגל היא בשטח נמוך ובטווח מוגבל.
היד גבוהה ממנו והשפעתה בטווח רחב יותר. חפץ הנזרק ביד מגיע למקום גבוה יותר מאשר באמצעות הרגל.
הפה משפיע ברדיוס גבוה עוד יותר. אפשר לצעוק למרחק והקול נשמע ומהדהד במרחב.
למעלה מהפה ממוקמות האוזניים וטווח השמיעה רחב אף מטווח הדיבור. קולנו נשמע עד גבול מסוים אך באוזניים אנו יכולים לשמוע גם רעמים שבאים ממרחק עצום.
העיניים גבוהות אף יותר וגם שדה הקליטה שלהן רחב יותר. הן רואות אף את הירח והכוכבים המרוחקים.
ולמעלה מהכל- המוח, שאינו פוסק מפעילותו לדקה וממוקם למעלה מכל האיברים, ולפי היחס הזה ברור כי השפעתו עצומה למעלה מכולם.
מחשבה שמייצרת מציאות
המחשבה היא מציאות ממשית, אך חושינו דלים מכדי לקלוט אותה. מחשבה טובה יוצרת מציאות טובה ומחשבה רעה להיפך ח"ו.
על מחשבה טובה מקבלים שכר כי יצרו מציאות חיובית. מפורסמת אמרתו של הבעש"ט כי "במקום שמחשבתו של אדם מצויה שם הוא נמצא", "המחשבה היא לבוש הנשמה" הוסיף גם הגר"נ מברסלב.
היכולת לממש 'חלום' לכדי 'מציאות' היא בכח המחשבה, בין השאר מתוך הסתכלות אופטימית וחיובית על העולם ונסיון למצוא בו תמיד חן וחסד טוב.
כדי להקל על האדם לשמור על טהרת המחשבה נוצר המוח בתכונה ייחודית, הוא יכול לחשוב רק מחשבה אחת בלבד בזמן נתון.
בשונה מהאוזניים שמסוגלות לקלוט רעשים רבים, ידיים שתופסות כמה דברים וכדומה, המוח מסוגל להכיל רק מחשבה אחת בכל זמן נתון.
לכן, כשמחשבה פסולה מנסה לחדור למוחו של האדם, יש עצה פשוטה לגרשה: לחשוב על כל דבר אחר ולמקד את המחשבה לכיוון שונה עד שהמחשבה הלא רצויה תימוג מאליה.
כעת, איזו מחשבה אנו מעדיפים שתמלא את ראשנו היום? האם היא תהיה 'פסימית', או כזו 'אופטימית', עם תקווה ואמונה, אומץ והשלמה?
הרב אבי אברהם, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה ומטפל רגשי, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים בואטספ: Merkazkuma@gmail.com