בטח כולכם מכירים את הביטוי העגום "ילדים קטנים- צרות קטנות, ילדים גדולים- צרות גדולות". אמא אחת שיתפה בסדנת חינוך ילדים שהעברתי וסיפרה על הקשיים שיש לה עם הבן הגדול שההתמודדויות איתו הן אין סופיות, כל יום אתגר חדש, כמו "בור בלי תחתית". אני מכירה ומזדהה עם התחושה ולכן ברגעים כאלו של חוסר אונים, אני מציעה לכם, הורים יקרים, לשנן את הפסוק "חייתני מיורדי בור", כי החיות נוצרת דווקא על ידי ירידה לבור ולא דווקא מהיציאה ממנה, כמו שאנחנו מייחלים.
כשהילדים קטנים, אנחנו מלמדים אותם את החוקים והם מצייתים להם. כשהם גדלים, הם מתנערים ופחות מצייתים לכללים. גם "הילד הטוב ביותר" פתאום מתנהג בצורה שזיכתה את גיל ההתבגרות בכינוי המביש "גיל הטיפשעשרה". פתאום הוא צריך להתווכח על כל דבר, "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני יודע לבד". לא מוכן לקבל תכתיבים, בוחן כל החלטה ומרגיש ממש מושפל לקבל הוראות.
בתגובה, ההורים מתחילים לחנך ולומר, "חוצפנים, כפויי טובה, אין לכם דרך ארץ" ומשם הכל הולך ומתדרדר. אם נשכיל להתבגר בעצמנו, הם ייבנו מתוך זה למשהו יותר אמיתי. נפנים שהם חייבים את הגיל הזה של ההתנערות, גיל הנעורים שמנער גם אותנו.
אני רואה לאורך השנים כי ההורים שמצליחים לצלוח את הגיל הזה עם מינימום קונפליקטים, הם אלו שמצליחים לקחת אותו כלימוד גם עבור עצמם. הם המבוגר האחראי וההתגברויות שלהם יעבירו את ההתבגרות של הילדים. אנחנו צריכים לצמצם את עצמנו ולאפשר את הפריחה והפריצה של הילדים-נערים. שווה להשקיע בלימוד הכלים לעשות את זה.
נכון, זה דורש השקעה, אבל אז מצליחים לא ללכת עם גיל ההתבגרות 'בכוח', כי אם נלך בכוח לא תהיה לא בניה ולא צמיחה. צר לי לאכזב, אבל גם 'במוח' לא ילך, לא יעזרו ההסברים וה"חפירות" של ההורים. זה גיל שדורש מההורים גמישות וגם הרבה צמצום העצמי שלהם, מתוך הבנה שגם גיל ההתבגרות הוא חלק מהבריאה שהקב"ה ברא בעולמנו.
אז איך נצליח להתבגר ולהיות בוגרים בעצמנו? נלמד לקבל את החיים שלנו באמונה. כפי שאנחנו מצפים מהילד להבין כשאנחנו אומרים לו, "אבא ואמא מחליטים", כך גם אצלנו, כשנקבל עול מלכות שמים בעצמנו, הילדים יוכלו לקבל את העול שלנו. זו הדוגמה האישית שאנחנו נותנים לילדים. אם אנחנו זוכים לחנך לאמונה, ההתמרמרות של גיל ההתבגרות תהיה פחותה. הם רוצים גם ללמוד את ההיררכיה, מי זה מלך הכבוד.
אנחנו צריכים לצמצם את עצמנו ולאפשר להם ולחלקים שלהם לבוא לידי ביטוי, לכבד אותם וגם כאשר הם אומרים לנו משפטים מיותרים ("החברים שלי אוהבים אותי יותר"), לא להשיב על כל דבר. נזכור שהם רוצים להרגיש חשיבות אישית, "אני כבר לא ילד". אם עוברת לכם בראש המחשבה שאולי זה 'תיק' שגדול עליכם ואולי יש הורים יותר מתאימים למשימה הזו, זכרו שקבלנו את הזכות לגדל את הילדים האלו בדיוק.
אנחנו שליחיו של בורא עולם והכל בהשגחה פרטית מדויקת מלמעלה. כשאנחנו נהיה רגועים שקיבלנו אותם וזו השליחות שלנו, נקבל את הכל באהבה, גם את הירידה לבור, נחזיק חזק במעקה וההתנערות של הילדים תהיה פחות דרמטית ופחות מטלטלת.
אני נוהגת להשוות את זה לפעוט שמגיע לשלב ההתפתחותי של הליכה. ברור לנו שזו תהיה לו משימה לא פשוטה. אנחנו מאפשרים לו ליפול ולא לוקחים את זה קשה מידי ושמים לו קסדה או רתמות, כי אנחנו יודעים שהוא יפול ויקום וכך יגדל.
בדיוק אותו הדבר בגיל ההתבגרות, הילדים עוברים שלב התפתחותי חשוב וחיוני. אז קחו נשימה ארוכה, זה לא קשור אליכם, זה לא אתם ולא בגללכם. זה לחלוטין הם. כדי לבנות זהות נפרדת, יש להם צורך פנימי להתנגד לכל דבר שההורים מייצגים או אומרים. אנא מכם, לא להיעלב, לא לקחת קשה כל מילה ובעיקר- להגיב באיפוק. אם קשה לכם הדבר, מצאו לכם את הדרך המקצועית ללמוד את זה. אל תזניחו וחזקו אצלכם את הנקודות האלו ותזכו להגיע לאור הגדול של אמונה. תאמינו שאפשר.
תאמינו לי, זה אולי נראה רחוק, אבל כמו שהיום אתם נזכרים ברגעי הילדות המתוקים שלהם, יגיע במהרה הזמן שבו תזכרו ברגעי ההתבגרות האלו ותצחקו יחד איתם על כל החוויות שהיום נראות לכם כבור בלי תחתית, כי השמחה עולה מתוך העצב והמתוק מתוך המר.
כותבת המאמר היא מרצה ומטפלת בפסיכותרפיה-אינטגרטיבית בגישת התחברות.