לצערינו, בעלי תשובה רבים מתקשים למצוא את מקומם בחברה החרדית בגלל חסר באותה תחושת שייכות [וכאן המקום להעיר ולעורר, עד כמה אנו מחוייבים להאיר את דרכם, בהארת פנים ובמתן הרגשה שהם "שייכים"]. אנשים רבים מוכנים להשקיע מאונם וממרצם, שלא על מנת לקבל פרס, בשביל להרגיש שייכות חברתית לקהילה ולחברה
פרשת ויחי: הכוח הפיזי אינו "מאן דאמר" בזכות עצמו, הוא כלי עזר לאדם שמאמין בצדקת דרכו ונלחם על החפות והצדק. כשהאדם יודע בליבו פנימה שהאמת ממנו והלאה, ממילא תשים כוחותיו ואין להם משמעות ויכולת. גם הגיבורים הגדולים ביותר לא יכולים לה, לאמת ולצדק.
סוף האמת לנצח!
פרשת ויגש: עם שלם עמד תחת התקפות צולבות ובלתי פוסקות של העמים כולם, שבתוכם הוא היה חי, ולמרות הכל הוא נשאר עם בריא, עוצמתי ומאמין בדרכו. מה הסוד? מה גם שהיחידים שלא אמרו עלינו את כל אותם הדברים, היו אנשים בודדים מאומות העולם, ואנחנו. ואנחנו הלא נוגעים בדבר. אז איך בכל אופן נשארנו בריאים ברוחנו?
פרשת וישב: פלא, החלומות לא רק גרמו ליוסף לרדת מגדולתו, הם אף גרמו לו – לעלות לגדולה. הוא יושב בבית הסוהר, בבור, ומאסיר פלילי הוא הופך לשני לפרעה. שר המשקים והאופים חולמים את חלומותיהם בבית האסורים, יוסף פותר אותם נכונה, וכעבור שנתיים כשפרעה עצמו חולם אף הוא - נקרא יוסף אחר כבוד לפתור את חלומותיו, בהמלצתו של שר המשקים
פרשת וישלח: זו הייתה פגישת פסגה היסטורית ודרמטית. אחרי עשרים שנות גלות בבית לבן, שב יעקב לארצו ולמולדתו. בגבול ארץ התקווה מחכה לו אחיו, וארבע מאות איש עמו. אש השנאה ולהט יצר הנקמה לא שככו בקרבו במשך שנות הפרידה הארוכות, משטמת המוות שקיננה בלבו הייתה עדיין בשיאה, והוא מחכה לאחיו על יד הגבול "כדי לסגור חשבון"
פרשת ויצא: בזכות תושייתה זו, והתפילה אותה היא נשאה יחד עם בעלה והמשפחה [כמתואר בסיפור], יוצא בעלה לשוק וזוכה ל"גילוי אליהו" עד לסוף המופלא והידוע של בניית הארמון ע"י אליהו, [עיין בזמירות למוצ"ש שם מופיע הסיפור כולו]. הרב אלכסנדר ליפשיץ מגיש מסר מרתק לפרשת ויצא
סבא שלו הפיץ את האמונה בה' בכל העולם, אבא שלו נחשב כ"עולה תמימה" לרוב קדושתו, אמא שלו זכתה ל"מופתים" גלויים, ברכה הייתה שרויה בעיסתה, נרה היה דלוק מערב שבת לע"ש, וענן קשור על אוהלה. ולמרות זאת הוא הגיע לרשעות מופלגת, עד כדי כפירה מוחלטת, רציחה וגילוי עריות ה"י
פרשת חיי שרה: בפגישה אחת קצרה ע"י באר המים בחרן שבארץ ארם ייקבע השידוך, השידוך שעיצב את שורשיה של האומה היהודית. מעשיה של רבקה, היו כעין "מדגם" לכל אישיותה, ולאחר שהיא עמדה "במבחן" בהצלחה יתירה, ידע אליעזר שהיא היא, כלה כזו ראויה להיכנס לביתו של אברהם אבינו ולהינשא לבנו יצחק
פרשת וירא: נכון שהיה זה נסיון לא קל בעליל, לאדם כאברהם שלאחר שנים רבות של ציפיה זכה סוף סוף לבן שימשיך את דרכו ומורשתו וכעת הוא מצווה לשוחטו, אך עדיין מדוע הזכות הזו היא נצחית, מדוע אנו מזכירים זכות אחת – גדולה ככל שתהא – לאורך כל הדורות? מאיפה ה"זכות" להזכיר את הזכות הזו גם אחר אלפי שנים מעת התרחשותה?
בגוף שני איברים חשובים ונחוצים מאוד, הלב והמוח. הם מאוד קרובים מבחינה פיזית, אך המרחק הרוחני ביניהם הוא אדיר. לא לחינם אומרת התורה (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבת אל לבבך" – לא די בידיעה גרידא, הידיעה צריכה למלא אותנו, כיצד? - והשבות אל לבבך, כשנשיב את הדברים אל הלב או אז הם אכן יפעלו את פעולתם
פרשת נח: הפלא הגדול של דורינו היא התופעה של חזרה בתשובה, גם אנשים שנמצאים בשאול תחתית אוזרים עיזוז וגבורה ושבים בתשובה שלמה. וכך התפתחו להם בדורינו ארגונים רבים ומגוונים לחזרה בתשובה, סמינרים ליהדות, שיעורים והרצאות למיניהם, מה שמעיד על המהפכה שמתחוללת בעם ישראל
בדור של חיפוש סגולות בכל נושא, כדאי מאוד להטות אוזן ולב, ראשית כל, לדברים שמפורשים בתורה, הנה לנו סגולה לשמחה בכל השנה – השמחה בחג הסוכות. בחג הסוכות מתחדדת ההרגשה הייחודית שלנו כבניו של הקב"ה, וכשנתבונן בכך שהקב"ה מזמין אותנו כביכול לביתו שלו, ואבותינו הקדושים הם המה "האורחים" בסוכתנו
אם השלמנו עם האובדן, סימן שהדבר אבוד. אולם אם אנו עדיין מבכים את האובדן, הדבר מלמד שאנו קשורים אליו. לא ויתרנו. הדבר עדיין קיים. מתחת לדמעות, מסתתר חיבור. וליתר דיוק, הדמעות מעידות על החיבור. אם אנו בוכים, הדבר מלמד שאנו מחוברים. הדבר מלמד שעוד נזכה במהרה לאורו. בבניין ירושלים ננוחם במהרה (יהדות, ט' באב)
פרשת כי תצא. יש מקום אחד, פרשיה אחת, בה לכאורה אנו נותנים ליצר הרע לגיטימציה. זה קורה בפרשה שלנו, פרשת כי תצא ● כל האיסורים שהתורה לא התירה, מסוגל האדם לעמוד בהם ולהתגבר עליהם, הוי אומר: עצם הדבר שהתורה התירה איסור זה כאן משום שהאדם לא יכול לעמוד בו, על כורחך אתה למד שבכל יתר האיסורים יכול אף יכול אתה לעמוד
פרשת שופטים: הרב אלכסנדר ליפשיץ מגיש מדי סופשבוע מבט מעמיק אל הפרשה. והפעם מהפסוק "כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא - לומדים על תיקון העולם. גם חסר בבית ובמקור פרנסה הוא חסר בעצם מהותו ונשמתו של האדם - משום שכאמור, הדברים הללו הם חלק מהותי ומרכזי בנשמתו של האדם ובייעודו בעולם הזה
רבים רצים אחריהם. מתמכרים להם. בכל שעה עגולה הם מוכרחים "להתעדכן", ו"המהדרין" שבהם מתעדכנים בכל מספר דקות. האם קיים פתרון רוחני שיכול לספק את "היצר החדשותי"? קיום התורה והמצוות בהתחדשות יום-יומית דורש מהאדם השקעה רבה. השקעה בתכני התורה והמצוות, בלימוד ענייניהם, הלכותיהם וטעמיהם, ובהתבוננות תמידית במעלתם הרוחנית העצומה של כל תפילה, מצווה ולימוד-תורה.
לא קל, אולם זוהי הדרך. והיא מניבה תוצאות בטווח הקצר והארוך. (יהדות)
הוא "מתעורר", הוא מחליט לכבוש את הפסגה. הוא יהפוך להיות "מלאך". מהיום ואילך, דיבור אסור לא יעלה על שפתיו. כל תפילותיו תהיינה בכוונה שלימה. כל רגע פנוי ינוצל ללימוד תורה. לא יהיה לו בעולמו אלא תורה ויראת-שמים. ההחלטות הללו מחזיקות מעמד רק למשך מספר ימים
אם השלמנו עם האובדן, סימן שהדבר אבוד. אולם אם אנו עדיין מבכים את האובדן, הדבר מלמד שאנו קשורים אליו. לא ויתרנו. הדבר עדיין קיים. מתחת לדמעות, מסתתר חיבור. וליתר דיוק, הדמעות מעידות על החיבור. אם אנו בוכים, הדבר מלמד שאנו מחוברים. הדבר מלמד שעוד נזכה במהרה לאורו. בבניין ירושלים ננוחם במהרה
פרשת מטות: המומים ומזועזעים מפטירתו של מרן פוסק הדור רבינו הגדול רבי יוסף שלום ב"ר אברהם אלישיב זצוקללה"ה. יתומים היינו ואין אב. תחושה של יתמות וקדרות אופפת את כולנו. חשכו המאורות. לתקופה זו שהיא תקופת "בין המצרים", תקופה שמיוחדת לאבל על חורבן הבית, מתווסף – לצערנו - השנה אבל קשה ומיוחד. "שקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" כמאמר חז"ל. שבר על שבר הושברנו